מגזין

רופא משפחה. יומן

ספר חדש מאת ד"ר דורון עמוסי מצליח לחשוף בדייקנות את הדרמה האנושית המייחדת את אחד המקצועות המשמעותיים ביותר בחיי אדם – רופא המשפחה

צילום: טלי שיאצו

ד"ר דורון עמוסי הוא רופא משפחה אך זה אינו התואר היחידי שלו. הוא מומחה ברפואת משפחה זה כ-12 שנים ועובד במרפאת "מכבי" בקריית אונו וכרופא במיון בית החולים איכילוב בתל אביב. תואר נוסף שהוא גאה בו במיוחד הוא שיא עולמי במשחה שליחים בשחייה למרחק בים. ניסיון שלו ושל חבריו להיכנס לספר השיאים של גינס ולצלוח 400 ק"מ בשחייה מקפריסין לישראל אמנם לא הכניס אותם לרשימת שיאי גינס הפופולרית אבל זיכה אותם בשיא עולמי. הוא גם סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה פרסם את ספרו "רופא משפחה. יומן".

ד"ר עמוסי, בן 50, אב לשלושה ילדים, למד רפואה באוניברסיטת בן גוריון והתחיל התמחות בכירורגיה כללית במרכז רפואי תל אביב. אחרי שלוש שנים עזב את ההתמחות בכירורגיה לטובת התמחות ברפואת המשפחה. לקראת סוף ההתמחות, בתחילת מרפאת שלב ב', התחיל לתאר בכתב אינטראקציות רפואיות קצרות בניסיון לתעד את העומס הבלתי נתפש במרפאה – "טקסטים קצרים בני פיסקה אחת, כמו הביקורים אצלי במשרד. עשר דקות למטופל. ביקור אחרי ביקור. מטופל אחרי מטופל. יום אחרי יום", הוא מספר.

עם סיום ההתמחות התחיל ללמד קורסי תקשורת בחוג לחינוך רפואי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "כאיש סגל של האוניברסיטה החלטתי לנצל את זכותי ללימודים, וכך מצאתי את עצמי בחוג לספרות, בפקולטה למדעי הרוח. לימודים מסעירים שהזכירו לי את ההתרגשות בשנה הראשונה בבית הספר לרפואה. עולם חדש, שפה חדשה, חשיבה חדשה. נחשפתי לטקסטים מכוננים ולתחנות יסוד תרבותיות. פיניתי לי בוקר אחד בשבוע לטובת קורס או שניים בסמסטר. בשנה השנייה ללימודים נרשמתי, לראשונה בחיי, לסדנת כתיבה בהנחיית המשורר והעורך הספרותי אלי הירש.

"בשיעור הראשון הוא ביקש לשלוח אליו טקסט פרוזה בן אלף מילים או שניים-שלושה שירים", מספר ד"ר עמוסי. "שלחתי לו אותם תיאורי ביקור שהיו לי על המחשב. אחרי כמה שבועות הוא ביקש שאקרא אותם בשיעור. הסטודנטים עפו עליהם. הם היו סקרנים מה עלה בגורל הבחורה עם הכאב בשוק, הצעיר עם דלקת הריאות והגבר שהלך לקולונוסקופיה דחופה. התגובה של הסטודנטים ושל אלי הפתיעה אותי מאוד. זו הרי העבודה שלנו. עשרות סיפורים עוברים לנו מדי יום בחדר, והתיאור שלהם ממש הסעיר את השומעים.

צילום: טלי שיאצו

"הייתי חוזר מהמרפאה עם פתקאות קטנות בהן הייתי מסכם כל ביקור אנקדוטלי, ובלילה לאחר שהבית הלך לישון, הייתי יורד למחשב ומתנפל עליו בתשוקה. זו היתה שנה מופלאה, גם מבחינת היצירה וגם מבחינת איכות הטיפול. כתיבה רפלקטיבית של מפגשים טיפוליים דורשת השקעה אך מתגמלת ביותר"

"'אני לא ממש יודע איך להגדיר את החומר הזה. זו לא שירה, גם לא ממש פרוזה. כתיבה יומנאית...? לא נתקלתי בדבר כזה. אתה חייב להמשיך לכתוב', סיכם הירש את השיעור. מאותו רגע, ולמשך כשנה לא הפסקתי לכתוב. הייתי חוזר מהמרפאה עם פתקאות קטנות בהן הייתי מסכם כל ביקור אנקדוטלי, ובלילה לאחר שהבית הלך לישון, הייתי יורד למחשב ומתנפל עליו בתשוקה. זו היתה שנה מופלאה, גם מבחינת היצירה וגם מבחינת איכות הטיפול. כתיבה רפלקטיבית של מפגשים טיפוליים דורשת השקעה אך מתגמלת ביותר".

אחרי שנה אחת ו-70,000 מילים נתן ד"ר עמוסי לאלי הירש את כל החומרים וביחד העניקו להם את המבנה המיוחד של הספר, המחולק לשלושה חלקים: יומן חורף, יומן מחלה ויומן אביב. מדובר ביומן בדיוני. הדמויות מומצאות כולן – בהיותו רופא משפחה בעצמו, ד"ר עמוסי אינו יכול לדון בפציינטים האמיתיים שלו – אבל הסיפורים ריאליסטיים לחלוטין.

"רופא משפחה יומן". כתיבה רפלקטיבית של מפגשים טיפוליים

כל פרק בספר "רופא משפחה. יומן" הוא יום בקליניקה וכל יום הוא מצעד של פציינטים המידפקים על דלת הרופא כדי לחשוף אספקט מחייהם ולבקש עזרה. הגורם שנשאר קבוע הוא הרופא עצמו, שצריך לנתב ללא הרף בין מקצועו, הכרוך בידע רב אך גם דורש קשב מירבי לבני אדם, לבין אמונותיו, אופיו וחייו האישיים.

לפעמים הפציינט מופיע רק פעם אחת בספר, כדי להתלונן על מחלת חורף ויראלית או לבקש אישור לחדר כושר, אך לפעמים הוא הופך לגיבורו של סיפור מתמשך, שכן הביקור אצל רופא המשפחה מתגלה רק כפרק אחד בדרמה רפואית ואנושית מתגלגלת, שלא תמיד מובילה להפי אנד. ואט-אט, ככל שהספר מתקדם, מתברר שגם הרופא עצמו עלול להפוך לפציינט – גילוי שמעניק לספר מימדים ספרותיים נוספים ומבט עמוק יותר על הדינמיקה המרתקת המתרחשת מדי יום ביומו ברבבות קליניקות של רופאי משפחה ברחבי העולם.

"דוקטורס אונלי" מביא פרק אחד (ה') מתוך החלק 'יומן חורף' בספר "רופא משפחה. יומן":

יום שלישי. שוב חייב לצאת בזמן. יש ליגת האלופות, והבטחתי לעידו שנראה ביחד ברצלונה־מנצ'סטר סיטי.

יעל, המזכירה המקסימה שלנו שהתחתנה הקיץ, בת 25, נראית לי לא טוב. טוענת שאלה שוב כאבי בטן. בחודשים האחרונים היו לה כמה אירועי דלקת שלפוחית השתן. בחלקם טיפלתי כ־SOS במרפאה. רפואת פרוזדורים ידועה לשמצה. אירוע אחד לפחות התמשך כחודש, לא ברור לי מדוע. זאת בעיה שהיא מקבלת טיפול אנטיביוטי על־פי עצתי, אבל בהמשך הולכת לרופאת המשפחה שלה בקופת חולים אחרת. הפעם אעמוד על כך שתבצע בדיקת שתן פורמלית לפני תחילת הטיפול. נשארה לה אנטיביוטיקה מהאירוע הקודם. היא מטלפנת למרפאה שלה. יוציאו לה הפניה לבדיקת שתן. היא מבצעת את בדיקת השתן, מתחילה טיפול והולכת הביתה. מגיעה מחליפה.

דנה ש' כ' מגיעה לביקורת. הפעם עם בעלה. שוב אותה תמונה חרדתית חסרת מעצורים. מגיבה בתדהמה מבועתת לכל שאלה או הבעת פנים רצינית שלי. בחילות או הקאות? ירידה במשקל? טשטוש ראייה? הרגלי יציאה? מחזור סדיר? מצב רוח? ביטויי חרדה בעבר? אולי בנעורים? בשירות הצבאי? כל שאלה מתקבלת בפה מכווץ ובעיניים פעורות מהשתאות. מצד אחד מקסימה אותי הישירות שבהתנהגותה, ללא שום העמדת פנים או ניסיון ליפות את החרדות, מצד שני אני נטרף. ושוב אני מעלה את נושא הטיפול בחרדה.

היא מספרת שהיא כבר הבינה שיש פה בעיה ולאחרונה התחילה טיפול שיחתי. אני שואל אם המטפל לא העלה אפשרות של טיפול תרופתי, והיא אומרת שנראה לו שהמצב עדיין לא דורש התערבות. אני אומר שמגיעה לה איכות חיים טובה יותר ומספר על שתי האופציות הטיפוליות. האחת היא טיפול SOS במקרי התקף, שנותן מענה בתוך כעשרים דקות. אני מזכיר שמות כגון קלונקס, ואליום, ואבן, לוריוון, ומגלה להפתעתי שהשמות אינם מוכרים לה כלל. הטיפול השני, אני מסביר, נלקח על בסיס יומי ולא לפי צורך, מתוך מטרה להגיע לרמה אחידה של התרופה בדם. אם מחליטים להשתמש באופציה השנייה יש לקחת בחשבון שדרושים לפחות שלושה חודשים עד שיודעים אם יש השפעה. אנשים שהטיפול עוזר להם לא מוכנים להפסיק.

היא נרתעת מהמחשבה על טיפול פסיכיאטרי. אני מציע שתשאל את החברות הקרובות שלה. אני בטוח שכמה מהן ניסו טיפול בציפרלקס או בדומיו. ביציאה היא מסכימה לקחת חמישה כדורי לוריוון לשימוש לפי צורך. אנחנו קובעים להיפגש בעוד שבועיים.

יורי פ'. בן 36. נשוי ואב לשניים. טכנאי כבלים. נמוך קומה. נראה כמו קובייה. צוואר קצר. לא מגולח. קצר נשימה. נבדק שלשום על־ידי עמיתי בשל כאב גרון וחום. משטח מהיר לסטרפ היה שלילי. מאז החום לא יורד. כל הזמן סביב 39. משתעל. מהכניסה לחדר ברור שהוא חולה, ככל הנראה צינון שהסתבך לדלקת ריאות. השאלה היחידה היא אם לשלוח אותו לאשפוז או לטיפול בבית.

בבדיקה קוצר נשימה קל. מתקשה במשפטים ארוכים. 16 נשימות בדקה. סטורציה 93%, כשהנורמה היא מעל 96%. בשל בית החזה העבה שלו אני בקושי שומע את כניסת האוויר לריאות. הוא מקבל מרשם לאנטיביוטיקה והפניה דחופה לצילום חזה. אני מסביר לאשתו שבכל מקרה עליו לקחת את המנה הראשונה של האנטיביוטיקה. אם בשעות הלילה תופיע החמרה במצב דוגמת צמרור, בלבול או תחושה קשה יותר של קוצר נשימה, שיפנו למיון לשקילת טיפול תוך ורידי. אני נותן להם הפניה למיון למקרה הצורך.

ברשימת המוזמנים אני מזהה את שמו של אמיליו ט'. מעניין מה התקדם עם כאב הבטן שלו. הביקור מתחיל בחביבות גדולה, אבל בלי שום מילה על כאב הבטן או על בדיקות הדם שעדיין לא ביצע. הוא בא לקבל מרשמים לאמו, צ'יצ'ה ט', בת 81, עם כריתת מעי גס בעבר בשל שאת, שמתקשה לצאת מהבית בגלל כאבי רגליים ויתר לחץ דם לא מאוזן. בנוסף שימוש כבד וכרוני בבנזודיאזפינים, כדורי הרגעה ושינה.

אני רושם לה טריטייס, דיזותיאזיד, אמלו 5 מ"ג, תוספי ברזל, אספירין וסימבסטטין נגד יתר כולסטרול. במחלקת תרופות ההרגעה רשומות לה שלוש תרופות קבועות ממשפחת הבנזודיאזפינים: בונדורמין אחד ללילה, שני לוריוונים ושני ואבן. זו רשימה מכובדת שאצטרך להתייחס אליה לאחר שנכיר. מובן שהיא צריכה להיגמל, ומובן שזה קשה ביותר.

יש מצב שאמא תוכל להגיע למרפאה?

מה פתאום דוקטור, כדאי שתבוא לבקר אותנו. אמא מאוד תשמח.

אני נזכר שמחר עידו מגיע לאימון השחייה עם חבר, כך שלא אצטרך למהר כדי לקחת אותו ואוכל לקפוץ לביתם אחרי העבודה, וקובע עם אמיליו למחרת בשעה 14:00. הקביעה משמחת אותו מאוד והוא נפרד ממני במילות תודה מופרזות וחיוך רחב.

צילום החזה של יורי פ' מגיע כשעה אחרי שביקר אותי. דלקת ריאות לוברית של אונה עליונה מימין. בלי תפליט. צילום חזה מרשים.

אני מטלפן לאשתו ומוודא שיורי התחיל את הטיפול. מעניין איך הוא יעבור את הלילה.

אבנר ס'. בן 44. נשוי ואב לשניים. שירת בצבא בסיירת גולני. יחידה מובחרת, הכי ישראלית ומאובקת שיש. עלה לארץ בגיל עשר מחבר המדינות. בחור נהדר, אני ממש מחבב אותו. מגיע לביקור עם אשתו. נבדקו אמש במיון בשל כאב ראש קשה ושוחררו ל"מעקב רופא מטפל" אחרי בדיקה נוירולוגית תקינה, אבל כאב הראש רק הולך ומחמיר.

הוא נראה חולה. ברור שהוא טס מיד למיון לבצע CT מוח. אני כותב כמה פרטים במכתב ההפניה, ומבצע בדיקה גופנית למרות שההחלטה על פינוי למיון נעשתה כבר עם כניסתו לחדר. בבדיקה איני מוצא חוסר נוירולוגי ברור פרט לכך שהוא נראה כל־כך חולה. הוא בקושי עומד על הרגליים. האם זה בגלל עוצמת כאב הראש, או שאולי יש פגיעה בצרבלום, המוחון, איבר שיווי המשקל?

***

בערב, בבית, אני מדבר עם יעל. כבר לפי ה"הלו" אני שומע שמצבה השתפר. היא מודה לי על הרעיון לעשות בדיקת שתן. הודיעו לה מהמרפאה שאכן מדובר בדלקת שלפוחית השתן. מחר תשובות תרבית. היא נטלה טבלייה אחת של ציפרודקס, שהייתה לה, וכבר מרגישה טוב יותר. היא נשמעת אחרת מאשר בבוקר. נראה שהיא מחלימה.

"רופא משפחה. יומן", עולם חדש – הוצאה לאור. 327 עמ', מחיר מומלץ: 88 שקל. 

ניתן לרכוש את הספר במייל michael.olambooks@gmail.com, או בחנויות המקוונות: אינדיבוק, מנדלי מוכר ספרים ברשת ובפורמט דיגיטלי בגטבוקס ועברית

נושאים קשורים:  ד"ר דורון עמוסי,  אלי הירש,  רפואת משפחה,  "רופא משפחה. יומן",  חדשות,  מגזין
תגובות
 
12.04.2019, 11:45

לא ברור מי קהל יעד של הספר הזה. לדעתי לרופאים זה משעמם- שגרת חיים של כל אחד מיתנו. לאנשים לא קשורים לתחום סתם קטעים לא ברורים. דומה ברעיון "זה הולך לכאוב" שלדעתי גם ספר משעמם, אבל שם לפחות יש קצת בדיחות.

21.04.2019, 13:53

גם אני חשבתי שלקרוא שגרת חיים של רופא יהיה משעמם, אבל כשראיתי שמדובר ברופא משפחה הבנתי שיהיה מעניין:)

12.04.2019, 15:32

דורון היקר
כבר מתקופתינו בבית ספר לרפואה היה ברור שאתה איש עם נשמה ורופא עם נשמה. אשרי האנשים שאתה מטפל בהם באופן כל כך מסור ותודה על הספר שמשתף את העולם עם עולמך ועולמינו. יישר כח חבר ותיק?

12.04.2019, 18:56

הטקסט ברור לגמרי לרופאים וכנראה גם לאנשי צוות רפואי אחרים.
לא ברור לכן מיהו קהל היעד?
אין עלילה כלשהי.