מנופאוזה (חידלון הוסת) מוגדרת קלינית כשנה ללא וסת. פרימנופאוזה ("סביב גיל מעבר או טרום גיל מעבר") היא התקופה לפני הפסקה סופית של מחזור הוסת קרי עד שנה מהווסת האחרונה. מבחינה הורמונלית אנו מדברים על הפסקה מוחלטת של הפרשת אסטרוגן ופרוגסטרון מהשחלה במנופאוזה לעומת הפרימנופאזה בה רמות האסטרוגן עדיין תקינות ולעיתים אפילו גבוהות. רמות הפרוגסטרון נמוכות על רקע חוסר ביוץ.
עוד בעניין דומה
חידלון הווסת מופיע סביב גיל 50-52 בממוצע. מרבית הנשים עוברות שלב זה בגילאי 45-55. אחוז קטן מן הנשים יגיע לתקופה זו בגיל צעיר מ-45 או מבוגר מ-55. אנו מדברים כמובן על מנופאוזה טבעית. הפסקת תפקוד שחלתי עשויה להופיע על רקע תרופתי כגון תרופות כימותרפיות מסוימות או תרופות מדכאות תפקוד היפופיזרי למשל אנלוגים ל-GnRH. חשוב לציין כבר עתה שתסמיני גיל המעבר המופיעים לאחר טיפול תרופתי מדכא הפרשת גונדוטרופינים היפופיזריים או כריתת שחלות קשים יותר מבחינת המטופלת ומהווים אתגר וקושי טיפולי נוסף מבחינת המטפלים.
התלונה האופיינית בגיל המעבר הינה גלי חום - אלו מופיעים בכ-80% מהנשים בגיל זה. התלונה מופיעה עוד טרם גיל המעבר ב-15-20% וזהו לערך גם אחוז הנשים הממשיכות לסבול מעבר ל-5 שנים. המספרים הללו הם ה"מהלך הטבעי" קרי, ללא התערבות טיפולית. גלי החום עשויים להיות קלים עם הפרעה מינימלית באיכות החיים או קשים עד בלתי נסבלים עד כדי קושי רב בהתנהלות היום יומית. נשים מתארות קשיי ריכוז, ירידה בזיכרון העלולים לגרום פגיעה קשה באיכות החיים ובתפקוד היום יומי. תלונה נוספת הינה נדודי שינה. הנשים עשויות להירדם אך להתעורר מגלי חום, שנתן עשויה לנדוד עם קושי להירדם או שנרדמות היטב (בעיקר כי הן מאד עייפות מכל המצב) אך סובלות מיקיצה מוקדמת עם ולעיתים אף ללא גלי חום.
נשים רבות בתקופה הרלוונטית מתארות שינויי מצב רוח המתבטאים לרוב בירידה במצב הרוח עד כדי דיכאון ומנגד נטיית יתר לרגזנות - כל אלו נכללים תחת הכותרת של "לביליות אמוציונאלית". כאבי פרקים (ללא אודם, חום ונפיחות המצביעים על דלקת) עשויים להצביע על ירידה ברמות אסטרוגן. קהל המטופלות אך גם המטפלים ואף המטפלות פחות מודע לקשר בין רמות אסטרוגן נמוכות וארתרלגיה (Arthralgia). התלונה אופיינית מאד לאישה מנופאוזלית ועוד יותר לאישה בגיל זה המטופלת במעכבי ארומטאז (AROMATASE INHIBITORS) שמנגנון פעילותם כידוע הינו הפסקת היפוך אנדרוגנים אדרנליים ושחלתיים לאסטרוגן ברקמת שומן.
תקופה ארוכה יותר של היעדר אסטרוגן אנדוגני תביא גם ליובש נרתיקי, כאבים ביחסי מין ודלקות חוזרת בנרתיק ובשתן. תלונות אלו פתירות גם במתן תכשירים מקומיים (הורמונליים או לא) ללא צורך במתן טיפולים סיסטמיים. יש לציין שחלק מהתכשירים ההורמונליים הסיסטמיים פותרים גם את התסמינים המקומיים ובמקרים כאלו אין צורך בתוספת טיפול מקומי.
חלק מהנשים בגיל המעבר מתארות ירידה בחיוניות ובחשק המיני. חשוב לציין מנגד שיש נשים המספרות על התעוררות בחיוניות ושיפור בהרגשה, לפחות בתחילת המנופאוזה. אלו בעיקר נשים שסבלו מתסמונת קדם וסתית קשה או מיגרנות בעת המחזור וחשות הקלה מהיעלמות המחזור. קיים גם הסבר הורמונלי לשיפור החיוניות והחשק בחלק מהנשים בתחילת גיל המעבר: גיל המעבר מאופיין בירידת אסטרוגן המאופיין כהורמון המין הנשי. יש גם ירידה בהורמוני מין גבריים בנשים בגיל המעבר. אלו ממשיכים להיות מיוצרים בשחלה המנופאוזלית אך היחס משתנה. רמת האסטרוגן יורדת יותר מרמות האנדרוגן ומכאן פרדוקסלית רמות האנדרוגן יחסית לאסטרוגן גבוהות יותר. לאנדרוגנים תפקיד חשוב בנושא חיוניות וחשק מיני בנשים (וכמובן בגברים).
סיבוכים לטווח ארוך של היעדר אסטרוגן בנשים (כמו גיל המעבר) הינן ירידה בצפיפות העצם, עלייה בשכיחות מחלות לב וכלי דם וככל הנראה גם ירידה בתפקוד הקוגניטיבי. הידרדרות במצב העור הינה עוד סיבוך של חוסר אסטרוגן והעור הוא גם האיבר שהכי "מרוויח" מטיפול הורמונלי בגיל המעבר. מניעת סיבוכי גיל המעבר לטווח ארוך אינו נושא כתבה זאת.
באילו נשים תסמיני גיל המעבר יופיעו במקום ראשון או גבוה באבחנה המבדלת?
גלי חום באישה בגיל המתאים, בעיקר אם מלווים בשינויים בסדירות מחזור הווסת ובוודאי היעלמותו המוחלטת מכוונים כמעט מיידית לאבחנה. למעשה כל שינוי בתחושות הכלליות, שינויים משמעותיים במצב הרוח, בסדירות השינה לצד ירידה בסדירות הווסת עד היעלמותה המוחלטת צריכים לעורר את החשד שמדובר בתסמיני גיל המעבר. חשוב להבין שגלי חום אינם הקריטריון היחידי או אפילו החשוב לאבחנה.
תיתכנה בהחלט תלונות לא פחות מטרידות הנובעות מגיל המעבר עם גלי חום קלים או אף ללא גלי חום כלל ויש לטפל בהן באותה צורה ובאותם תכשירים. האופציה של ניסיון טיפולי תמיד קיימת וניתן גם להחליף טיפול ואף להפסיקו לחלוטין אם אינו מקל על התסמינים.
כיצד נבחר טיפול?
אין חילוקי דעות שהטיפול המיטבי להקלת תסמיני גיל המעבר הינו טיפול הורמונלי חילופי. לטיפול יש גם יתרונות לטווח ארוך ובהם שמירה על צפיפות העצם, מניעה של מחלות לב וכלי דם וככל הנראה גם מניעת הידרדרות קוגניטיבית. ברור גם שמבחינה קוסמטית אסטרוגן הוא כלי חשוב ויעיל בשמירה על איכות ומראה העור. מנגד, יש גם סיכונים לא גדולים בטיפול ובהם עלייה בקרישת הדם ובסיכון לסרטן שד. קיים הבדל בסיכון בין תכשירים שונים וצורות מתן שונות כגון מתן עורי לעומת מתן פומי אך העובדות מראות שמכלל הנשים בגילאים הרלוונטיים שלפי הסטטיסטיקות רובן המכריע סובל מתסמינים אלו ואחרים של גיל המעבר, פחות מ-10% משתמשות בטיפול הורמונלי חילופי.
לפי סטטיסטיקות מארה"ב 50-75% מהנשים בגיל המעבר מחפשות טיפולי אלטרנטיביים לטיפול ההורמונלי והמספר אפילו גבוה יותר בכאלו שעברו סרטן שד. המספרים הנ"ל מהארץ בהחלט מתיישבים ההערכות האמריקאיות.
אנו כרופאים מעדיפים ככלל להמליץ על תרופות מרשם מוכחות מדעית להקלת תסמיני גיל המעבר. התרופה היחידה הרשומה בארץ להפחתת תסמיני גיל המעבר, מעבר לטיפול ההורמונלי, הינה סימידונה (CIMIDONA). מדובר בתרופה צמחית המהווה מיצוי של קוהוש שחור. הצמח מוכר ונמצא בשימוש שנים רבות. קיימים תכשירי קוהוש שחור נוספים בשוק אולם אלו מסווגים ע"י משרד הבריאות כתוספי מזון ולא כתרופת מרשם. בקרת ייצור קפדנית לצד הוכחת בטיחות ויעילות במחקרים קליניים מבדילות תרופה מתוסף מזון. התרופה (לעומת תוספי המזון) מסובסדת בביטוחים המשלימים של כלל קופות החולים בארץ. קיימים מחקרים קצרי טווח המצביעים על יעילות התרופה בהשוואה לאינבו (פלצבו) בהקלת כלל תסמיני גיל המעבר ובהם כמובן גלי חום אך גם נדודי שינה ושינויי מצב רוח. ניתן לשלב את התרופה עם תכשירים אחרים, הורמונליים ושאינם הורמונליים, להגברת יעילות.
לסיכום, קיימות מספר אופציות תרופתיות יעילות ומאושרות להקלת תסמיני גיל המעבר. בחירת הטיפול הינה אישית לכל מטופלת ומתחשבת בהעדפותיה, סוג ועוצמת התלונות ומחלות רקע. ניתן לעבור מתכשיר לתכשיר או אף לשלב ביניהם עד להשגת הקלה סימפטומטית של התסמינים.
יש לזכור שמנופאוזה אומנם אינה מחלה אנדוקרינית, לא כל הנשים בגיל זה סובלות ולא כולן בהכרח רוצות או צריכות טיפול, אך אם אישה סובלת וחפצה בטיפול להקלת תסמיני גיל המעבר, ישנן אופציות בטוחות ויעילות שניתן להתאימן לכל אישה בהתחשב בהעדפותיה וברקע שלה.
תגובות אחרונות