לחדרי נכנסת עפרה (שם בדוי), מטופלת חדשה כבת 55. אני מקדם את פניה. "שלום", היא אומרת, "יש לי בימים האחרונים שיעול חזק עם ליחה", ובקול צרוד היא מוסיפה שיש הרגשה כללית רעה וחום. אני שואל כמה שאלות מכוונות, מבקש אותה לעלות למיטת הבדיקה ובינתיים פונה להקליד בתיק הרפואי הממוחשב את סיפורה. "אה", היא מציצה בפתק שיש בידה, "ואני צריכה את התרופות הקבועות שלי ועוד איזה דבר או שניים".
עוד בעניין דומה
אני מקשיב לדבריה בחצי אוזן ומנסה לא להשמיט דבר בתיעוד ממה שסיפרה לי. בזמן שלוקח לה לעלות על המיטה, אני פותח ארבעה או חמישה מסכים שונים בתוכנה, שכל אחד מהם מתאר פרטים החשובים כדי להכיר מטופלת חדשה: המחלות הכרוניות (היא מעשנת, אז אולי יש לה ברונכיטיס כרונית שקשורה במחלתה הנוכחית, ואכן כן... וגם יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם), התרופות הקבועות, בדיקות המעבדה והדימות. אני קולט כמה פרטים, ספק מחמיץ אחרים ונפנה לבדוק אותה בדיקה גופנית. מטופל חדש אמור לעבור בדיקה מקיפה, אבל בעומס הקיים אין את הפריבילגיה להקדיש לכך זמן, אז אני מחליט להתמקד כרגע בעיקר ולהשאיר את השאר לפעם הבאה.
אני בודק אותה בדיקה מהירה. בכל זאת, אינני מוותר על מישוש בלוטות הלימפה, ואכן, אני מזהה ממצא חריג. "כן", היא אומרת, "גם את זה רציתי להגיד לך". אני מסמן לעצמי את הבעיה ומאזין לריאותיה. הטלפון מצלצל, צלצולו מעמעם את הצפצופים הבוקעים אל הסטטוסקופ מריאותיה. אני מתעלם מהצלצול המציק שאינו פוסק ומאבחן זיהום ריאתי. אני מסייע לה לרדת מהמיטה וחוזר למחשב בדיוק כשהטלפון חדל מלצלצל.
בעודי מתעד את הממצאים במחשב נשמעת דפיקה בדלת והאחות נכנסת לדווח על מטופל בחדרה עם בעיה דחופה. אני מקשיב ומחליט שהעניין סובל דיחוי עד לאחר שאסיים כאן. בעת פתיחת הדלת וסגירתה חודרת לחדר נהמת הממתינים בחדר ההמתנה. כמה עיכוב יש כבר בתור? מפלס הלחץ עולה. אני חוזר למטופלת שלי ובודק מה תיעדתי במחשב. איפה הייתי כשדעתי הוסחה? אולי שכחתי לכתוב משהו? כן! בלוטת הלימפה! הממצא שאינו קשור לתלונתה העיקרית והוא אולי החשוב ביותר. אולי זה סרטן? האם לפרוס בפניה עכשיו את האפשרויות? זה יכניס אותה לחרדה, אני חושב. זה מוקדם מדי לפרט. זה ייקח זמן עכשיו להסביר ולענות על כל הדאגות שהדבר יעורר.
אני רושם לה את התרופות הדרושות ותוך כדי כך אני מדבר אליה (אליה? אני הרי לא מביט בה, אני מדבר לחלל החדר בעודי מקליד במחשב) ומסביר לה שעליה לעשות צילום רנטגן, לקחת את התרופות, לשים לב לתופעות הלוואי האפשריות ובכלל אינני שבע רצון מהטיפול הקבוע שלה: הכולסטרול, לחץ הדם שלה ומחלת הריאות הכרונית אינם מאוזנים (היא לא מאמינה בתרופות ולא לוקחת אותן באופן קבוע). אני עובר למסך נוסף במחשב (העשירי?) להפיק עבורה הפניה נוספת, מביט בה מעבר למסך המחשב ושואל את עצמי איך עכשיו אני אמור להסביר לה את כל אלה בדקה שנותרה לביקור?
אני מתעכב איתה בכל זאת מעט על הממצא החריג ומנסה לתת הסבר ברור אך קצר למה צריך להיבדק. לאחר שאני רושם לה את התרופות הקבועות שלה, מוסיף כמה מילות עידוד וסוגר את התיק הרפואי שלה, אני מהסס לרגע לפני שאני שואל כמו בסיומו של כל ביקור: "יש עוד משהו?", כי אם יהיה עוד משהו קיים חשש סביר שתיכף יתפרץ המטופל הבא לחדר. "כן, אני צריכה אישור על מצבי הרפואי לביטוח". זהו. אי אפשר יותר. לרגע מתעורר בי כעס ואני כובשו (היא בסך הכל באה לקבל טיפול נחוץ וכמה טוב שבאה ובדקתי אותה) ואומר לה להשאיר את הבקשה במזכירות ואני אכין לה את האישור לאחר קבלת הקהל, בזמן שאני מטפל בבקשות המטופלים שנערמו אצל המזכירה.
אני נפרד ממנה לשלום וכמעט באופן אוטומטי קורא לפציינט הבא בתור לפני שאני נזכר באחות המחכה לי בחדר האחיות עם המטופל הדחוף. אני חוטף את הסטטוסקופ וממהר לחדר האחות בעודי מסביר למטופלים בחדר ההמתנה שיש מקרה דחוף ותיכף אשוב. האומנם תיכף אשוב? מטופל עם בעיה דחופה מצריך בדיקה, טיפול, אולי ניטור או התקנת עירוי. זה לא ענין של דקה.
העומס במערכת הבריאות במחלקות הפנימיות ובמרפאות הקהילה רב. התנאים למפגש רפואי איכותי אינם בנמצא. האוכלוסיה מזדקנת ולאנשים יש יותר מחלות כרוניות בזמן שמשך הביקור לא רק שלא התארך אלא אף התקצר ואינו מספיק לשיחה והסבר, החשובים כל כך לאיכות הטיפול. התוצאה היא מפגש רפואי שטחי שתוצאותיו בדרך כלל הפניות רבות לבדיקות, לייעוצים או אפילו פינוי לחדר מיון, שאינם תמיד מחויבי המציאות, מעמיסים על בתי החולים שלא לצורך ועולים המון כסף. הביורוקרטיה גם היא רבה מדי והרופא עסוק זמן רב מעבר לזמני הטיפול באישורים, בטפסים ובבירורים.
עבודת הרופא מתאפיינת בלחץ רב, בבתי החולים ובמרפאות. ללהטט בין משימות שונות זה חלק בלתי נפרד, אבל בניגוד למה שמקובל, המוח האנושי אינו בנוי ל-multi tasking. המוח עובד בטור ולא במקביל, וזקוק לזמן התאוששות ממשימה אחת לפני שהבאה אחריה תטופל. בעבודה במקביל נשכחים דברים, איכות הביצוע יורדת (זה אבחון וטיפול רפואיים, כבר אמרנו?) והשחיקה, הגבוהה בלאו הכי במקצוע הרפואה, מתגברת.
כניסת התיק הרפואי הממוחשב סייעה בתיעוד ובשמירת והצגת המידע אבל עבודה מול מסכי מחשב מרובים מעמיסה על המוח הרבה יותר מעבודת ניירת, והשחיקה רבה. מעבר להפסקת צהריים, אין מה לדבר על זמני מנוחה בין המטופלים. במקצועות רבים קיים סטנדרט למשך עבודה רצוף מירבי - לא יעלה על הדעת שטייס או נהג יעבדו יותר ממספר שעות רצופות בודדות. לרופא אין כל מגבלה עד 26 שעות רצופות בתורנות.
במערכת הבריאות אוהבים לדבר על טכנולוגיות חדשניות, תרופות פורצות דרך או מכשור חדיש שמכניסים כל שנה לסל הבריאות. זה סקסי ויקר ואנחנו הכי מתקדמים בעולם. אבל הטכנולוגיה החשובה והכדאית ביותר ברפואה במונחי עלות-תועלת נמצאת בידינו כבר שנים, והיא מוזנחת מתמיד: השיחה שבין המטפל למטופל. %90 מהאבחון מתקבל מהשיחה הזאת, במידה שהיא מתנהלת בתקשורת נכונה ובונת אמון ועם הזמן הדרוש לה. עבודות הראו שהכוח המאבחן והמרפא של שיחה עולה לעיתים על תרופות רבות.
הגיע הזמן שהמערכת תשקיע בתקשורת שבין הרופא למטופל על ידי תוספת זמן למפגש הרפואי, שיפור התיק הרפואי הממוחשב, מיון מקדים של הפניות לרופא והקצאת זמן דיפרנציאלית לביקור. חשוב לטפח את יכולות התקשורת אצל רופאים ואת ההבנה אצל המטופלים למה אפשר ולמה אי אפשר לצפות מהמפגש, איך להתכונן אליו ואיך לקחת אחריות על הטיפול בעצמך.
לקראת דיוני ועדת סל הבריאות 2020, אני מציע להוסיף לסל את הטכנולוגיה האפקטיבית והזולה מכולן: עוד שתי דקות לשיחה במפגש הרפואי.