הודעות הוועד

קן הקוקיה שלי

יו״ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, דר׳ צבי פישל, שוחח במסגרת רב שיח שקדם להעלאת המחזה "קן הקוקיה", על מקצוע פסיכיאטריה אז והיום, ההתפתחות והשינוי, הסטיגמה רבת-הפנים כלפי החולים והמקצוע וההזנחה הגלובלית של החולים הפסיכיאטרים. להלן דברים שכתבו ד"ר פישל וד"ר גלעד אגר במסגרת המיזם

בחודש שעבר (פברואר 2019) עלתה על בימת תאטרון הקאמרי ההצגה ״קן הקוקיה״ לפי מחזה של קן קיזי בבימויו של עומרי ניצן. המחזה והסרט מ-1975 נחשבים ל״תורמים״ עיקריים לעמדה הסטיגמטית כלפי הפסיכיאטריה והחולים הפסיכיאטרים.

בשתיים מההצגות הראשונות התקיים שיח מקדים על הבמה, בשיתוף במאי ההצגה, כתב הבריאות של עיתון הארץ ויו״ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, דר׳ צבי פישל. הדיון נסב סביב פסיכיאטריה אז והיום, ההתפתחות והשינוי, הסטיגמה רבת-הפנים כלפי החולים והמקצוע וההזנחה הגלובלית של החולים הפסיכיאטרים. הדיון נגע גם במרווח שבין המשל לנמשל, בתהליכים העוברים על קהל הצופים ובשימוש שמשטר עושה בחרדה.

בנוסף, האיגוד ניצל את ההזדמנות והביע את עמדתו ביחס למחזה ולסטיגמה בכלל, בתכניית ההצגה.

אנו מביאים כאן את הדברים מתוך התכנייה לעיונכם.

קן הקוקיה שלי/ ד"ר צבי פישל - יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מנהל מחלקה, המרכז לבריאות הנפש "גהה"

אמצע שנות ה-70' של המאה קודמת תפסו אותי באשקלון, תלמיד תיכון, נער מתבגר ללא סערות מרובות, עם הרבה עיסוקים חברתיים. סרטים כמו 'מגרש השדים', 'התפוז המכני', 'סיפור אהבה' ודומיהם היוו את הרפרטואר הקולנועי שלנו. במקביל ארגנו הופעות באולם הספורט של התיכון, כולם הגיעו אלינו והופיעו על במה שהורכבה מקורות עץ. שלמה ארצי, נורית גלרון, יהודית רביץ ושלום חנוך היו שם. בארה"ב, זהו העידן של היציאה מווייטנאם והמחזמר "שיער", תחושת המרד והשחרור.

הצפייה הראשונה ב'קן הקוקייה' הייתה חוויה מהממת. זכור לי בעיקר המשחק המופלא של לואיז פלטשר וג'ק ניקולסון. הכריזמה של ניקולסון האפילה על מורכבות הדמות אותה גילם וסחפה הזדהות בלי להשאיר מקום להסתכלות מורכבת. גיל ההתבגרות שלי אהב את הסרט. מרד הנעורים נגד המשטרים הטוטליטריים, נגד וייטנאם ונגד כל גוף סמכות הותכו יחדיו. הטוב המוחלט נגד הרע המוחלט. כל דבר שנקשר לרע המוחלט שיוצג על ידי הממסד הפסיכיאטרי, נצרב כדבר שיש לברוח ממנו. עוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה, עוצמה שבנתה מפלצת - הסטיגמה!

השנים חלפו ובהן הקפדתי למנות את 'קן הקוקייה' כאחד הסרטים הטובים שצפיתי בהם.

מספר שנים אחר כך ארע המפגש הראשון שלי עם עולם הפסיכיאטריה האמיתי. נכנסתי כקרוב משפחה למחלקה פסיכיאטרית ולבית חולים פסיכיאטרי. הכאב והמצוקה שליוו אותי במפגש הראשון עם הפסיכוזה היו קשים. הבלבול האופף לנוכח העולם האחר שבו חי החולה וחוסר היכולת להכניס לשם את ההיגיון, לא השאירו מקום להסתכלות ביקורתית על הסביבה. הזיכרונות מ'קן הקוקייה' לא צפו. להיפך, הם נשלחו והושלכו למדור סגור.

בשנת 1992 התחלתי להתמחות במרכז לבריאות הנפש "גהה" במחלקה אותה אני מנהל עכשיו. מאז ועד היום צמד המילים 'קן הקוקייה' מוטח ועולה ללא הרף. "קוקואים" מצד אחד מול "סדיסטים" מצד שני. רפרור מתמיד למחזה ולסרט, ניסיון קבוע להתרחק משם מרחק מזרח ממערב, לא להיות כזה והצורך להוכיח "זה לא אנחנו".

'קן הקוקייה' נכתב במקור כאלגוריה למשטרים טוטליטאריים, אך הוא גם אלגוריה לסטיגמה האכזרית מכולם - הסטיגמה נגד החולים הפסיכיאטריים שמוגחכים ונגד הצוות הפסיכיאטרי. סטיגמה שלצערי גם היום גורמת לאדם הכואב לא לפנות ולקבל עזרה, גורמת להורים למודי הסבל להימנע מלהביא את בתם לאשפוז, מהאיש בדיכאון לחשוש ולא לקבל הגנה מפני הדחפים האובדניים שלו ויש שמתו בשל חששם מטיפול בנזעי חשמל.  סטיגמה שמטילה עלינו את חובת ההוכחה ואת הצורך בהקשבה, רגישות ושינוי מתמידים.

הסטיגמה צריכה להעלם, השקיפות והגישה החופשית לבתי החולים הפסיכיאטריים מצד אחד ותוספת המשאבים (כוח אדם ומבנים נאותים) הם שיאפשרו לנו לתת את הטיפול המקצועי והמיטבי שיש ביכולתנו לתת.

המחזה והסרט חטאו בהצגה חד מימדית. הממסד המיוצג על ידי האחות הפסיכיאטרית גובל בסדיזם, החולים אינם מסוגלים למרוד עד שמגיע ה"ילד" שאומר המלך הוא ערום. הילד שנכנס לכלא בצו של שופט, הילד שנאשם בבעילת קטינה, אבל הכל נסלח לו. אין יכולת לראות את מורכבות המצב, את גווני האפור.

ב'קן הקוקייה' שלי אנו מקפידים להזהיר את עצמנו מפני הסכנה שבמדרון החלקלק, אנו דואגים לשמוע ולהקשיב גם אם לא תמיד אנחנו יכולים להיענות. מאחורי הדלתות הסגורות אנו מנסים להשיב את החופש שניטל על ידי המחלה, מאפשרים חופש מירבי: טלפונים, ביקורים, החופש להשתתף בפעילויות יחד עם החופש לבחור לא להשתתף, שמירה על לבוש בבגדים אישיים וגישה מקסימלית לחצר המטופחת והנעימה. הערבוביה בה אנו חיים במחלקה הכוללת במשולב כפייה והקשבה, אלימות וחמלה, כאב ורוך, מובלת על ידי אנושיות ונישאת על ידי אנשי הצוות שמאמין בלב שלם באמרה "בחרנו להיות כאן כדי להקל את מצוקתם של מטופלינו - נשמר מלהוסיף על סבלם".

ולכן קריאתי, אנא התייחסו למחלות הפסיכיאטריות כאל כל מחלה אחרת, מחלה צריכה ויכולה להיות מטופלת ע"י רופאים ומטפלים המומחים במקצוע. אל תכנעו לסטיגמה.

פסיכיאטריה:

הפסיכיאטריה הנה התמחות ברפואה העוסקת במחלות של המוח או במחלות המשפיעות על המוח וגורמות להפרעה בהתנהגות, בחשיבה או ברגש. הבסיס להבנה ולטיפול הוא ביו-פסיכו-סוציאלי, מודל שמשלב את התשתית המוחית הגנטית ביולוגית יחד עם תהליכים פסיכולוגיים והשפעה חברתית. מודל זה מאפשר להבין, לתאר ולטפל בהפרעות הפסיכיאטריות השונות. ההערכה היא כי עד 30% מהאוכלוסייה יזדקקו במהלך חייהם לעזרה נפשית, תרופתית, שיחתית או עזרה בתחומי הרווחה. ההפרעות השכיחות ביותר הן הפרעות מתחום החרדה והפרעות במצב הרוח, בעיקר דיכאון ועוד רבות אחרות. ההפרעות הקשות יותר, שחלקן מביאות (במצבי החרפה קשים) את האדם לאשפוז, הן סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה). ההפרעות הנפשיות אינן ספציפיות למין או למצב סוציואקונומי ואינן קשורות למנת המשכל . מהלך ההפרעות שונה מאדם לאדם, יש הפרעות שבטיפול מתאים תגענה להחלמה מלאה ויש אנשים שהפגיעה אצלם עלולה להישאר. קשר טיפולי טוב, היצמדות לטיפול המומלץ (תרופתי או בשיחות), הימנעות משמוש לרעה בחומרים כמו סמים או אלכוהול, יחד עם מסגרת משפחתית וחברתית תומכת יעזרו לתוצאה טובה יותר.

אישפוז כפוי:

ההבנה כי יש מחלות פסיכיאטריות המשפיעות על ההתנהגות, ובמקרים הקיצוניים מצבים פסיכוטיים שיכולים לגרום לביצוע עבירות ופשעים הובילה את כל המדינות המתוקנות לחוקק חוקים שלפיהם אם העבירה נעשתה מתוך המחלה האדם אינו אחראי למעשיו ולפיכך יאושפז לקבלת טיפול. לפעמים יש נסיון של עבריינים להתחזות לחולים פסיכיאטריים כדי להתחמק מעונש. בנוסף בכל מדינה יש מנגנון המחייב אשפוז של אדם שבשל מחלתו הנפשית עלול להיות מסוכן לעצמו או לזולתו. מדובר במנגנון מורכב עם אפשרויות ערעור בכל שלב.

טיפול בנזעי חשמל/ ד"ר גלעד אגר, איגוד הפסיכיאטריה בישראל

טיפול בנזעי-חשמל הינו טיפול שבו מועבר פולס חשמלי במשך שנייה אחת  ומשרה פרכוס קצר בן 30 שניות. טיפול זה הנו יעיל מאוד ולעיתים מציל חיים. הטיפול מוצע בעיקר מקרים של דיכאון עם אובדנות, מאניה וקטטוניה שעמידים לכל טיפול אחר ולעוד מצבים פסיכיאטריים ונוירולוגיים.

השימוש בפרקטיקה זו בפסיכיאטריה החל בשנת 1938, לאחר שתצפיות מצאו, שמצב-רוחם של מטופלים הסובלים מאפילפסיה ודיכאון השתפר לאחר אירועי פרכוס. ניסיון לשחזר ממצא זה באופן יזום על-ידי השריית פרכוס, הוביל לתוצאות דומות.

אופן העברת הטיפול השתנה לאורך השנים וכיום הוא מבוצע בהסכמת המטופל ותחת הרדמה קצרה, בדומה להליכים רפואיים אחרים המבוצעים תחת הרדמה.

את הטיפול מעבירים 2 רופאים, פסיכיאטר ומרדים, תחת ניטור מלא הן של המדדים-החיוניים והן של הפעילות החשמלית המוחית.

בשונה מהסטיגמה שמאפיינת אותו, ש"קן הקוקייה" תרם לה רבות, לטיפול מיעוט תופעות-לוואי הן באופן מוחלט והן באופן יחסי לטיפול התרופתי המוצע להפרעות אלו. זו הסיבה שזה הטיפול במועדף במקרים המתאימים לנשים בהריון ולקשישים.

כל המטופלים מקבלים את הטיפול בהסכמה, מרביתם במסגרת אמבולטורית ומגיעים לקבלו, בדרך-כלל בלוויית קרוב משפחה, וחוזרים לשגרת-יומם לאחר התאוששות קצרה בת כשעה.

נושאים קשורים:  הודעות הוועד,  צבי פישל,  גלעד איגר
תגובות