רופאים מטפלים לרוב מעריכים ביתר את תוחלת החיים הצפוייה במחלה קשה. מטרת מחקר זה הייתה להבין את השיעור של הערכת היתר בטיפול מקל (Palliative Care) והקשר שלו לטיפולי סוף חיים.
עוד בעניין דומה
מחקר זה הוא מחקר עוקבה שנערך במספר אתרים בקרב 230 מטופלים עם סרטן מתקדם שקיבלו טיפול מקל בין השנים 2013-2016. החוקרים ביקשו מהרופא המייעץ להעריך את זמן ההישרדות של המטופלים, בהינתן שהמהלך הטבעי של מחלתם לא יופרע (פחות מ-24 שעות, בין 24 שעות לשבועיים, בין שבועיים לשלושה חודשים, בין שלושה לשישה חודשים או שישה חודשים ויותר). לאחר מכן עקבו החוקרים אחר המטופלים לתקופה של עד שישה חודשים בשביל לבדוק את שרידותם ושימושם בטיפולי סוף חיים. המטופלים מילאו שאלון קצר בעזרת מראיין בתחילת המחקר.
זמן ההישרדות החציוני עמד על 37 ימים. (טווח בין-רבעוני שבין 12-97 ימים) 81% מהנחקרים (181/230) נפטרו במהלך תקופת המעקב. 41% מתחזיות הרופאים המטפלים היו מדויקות. בין התחזיות הלא מדויקות, 85% היו הערכות יתר. מבין החולים שנפטרו, הערכת יתר הייתה קשורה בשימוש מועט יותר בהוספיס (יחס סיכויים מתוקנן 0.4, רווח בר-סמך 95%: 0.16-0.99) או מעבר מאוחר יותר להוספיס (ב-72 שעות שלפני המוות, יחס סיכויים מתוקנן 0.33, רווח בר-סמך 95%: 0.15-0.74). רופאי טיפול מקל היו בסיכון משמעותי להעריך ביתר את תוחלת החיים במטופלים שחורים או מטופלים ממוצא לטיני בהשוואה לאחרים (יחס סיכונים מתוקנן 3.89, רווח בר-סמך 95%: 1.64-9.22). העדפות סוף חיים לא הצליחו להסביר ממצאים אלו.
מקור:
Gramling R. et al (2019). Journal of pain and symptom management, Vol: 57, Issue: 2, Page: 233-240;