צריך לומר את האמת, שחיקה בקרב צוותים רפואיים וסיעודיים הורגת. במציאות הקיימת, מטפלים ומטופלים משלמים בחייהם את מחיר השחיקה המקצועית של רופאים ואחיות במערכת הבריאות הציבורית.

זו שחיקה שנותנת אותותיה הן בבתי החולים והן בקהילה, וגורמת לפגיעה ישירה וקשה באיכות ובבטיחות הטיפול הרפואי, לצד תשישות מקצועית ורגשית, שהופכת את המטפלים לאדישים יותר, ציניים וחסרי סבלנות כלפי המטופלים. על רקע השלכותיה ההרסניות של השחיקה, חייב משרד הבריאות להכיר בה כאחד האתגרים המשמעותיים שניצבים בפתחה של מערכת הבריאות הישראלית.

אמנם ב-2016 התחילה עבודת מטה במשרד הבריאות לבחינת דרכי ההתמודדות הראויות עם סוגיית השחיקה, אך כיום זה בבחינת מעט מדי וגם הכלים שננקטים הם חלקיים ואינם מתמודדים עם שורשי הבעיה. חשוב להפנים: ימי כיף, פעילות חברתיות ו"סדנאות וינטלציה", חשובות ככל שיהיו, אינם נותנים מענה הולם לגורמי היסוד שבשלם מואצת השחיקה בקרב עובדי מערכת הבריאות.

הדרך להתמודד עם אתגר צמצום השחיקה במערכת עוברת בראש ובראשונה דרך שיפור סביבת העבודה ותנאי העבודה של הרופאים, האחיות ויתר מקצועות הבריאות.

סקר שערך משרד הבריאות בקרב 42.5 אלף עובדים, שהתפרסם באוקטובר 2018, חשף את עוצמת תופעת השחיקה בקרב עובדי מערכת הבריאות. הנתונים מלמדים כי יותר מכל תחום אחר במשק, עובדי מערכת הבריאות בכלל, ורופאים ואחיות בפרט, חווים תהליכים של שחיקה אגרסיבית ומואצת (54% יותר מעובדים אחרים במשק). באופן מטריד, השחיקה מתחילה להופיע כבר בשלבים מוקדמים של החיים המקצועיים (שלוש־חמש שנות ותק) ומתאפיינת בעיקר בקרב העובדים הצעירים.

השחיקה מתפתחת מוקדם עקב מאפייני המקצוע (כמו הצורך להשקיע משאבים מנטליים ורגשיים) ותנאי עבודה בלתי־אפשריים ובלתי־נסבלים (עומסים, משמרות לילה, תורנויות ומצבי תת תקינה). כל אלה מובילים לירידה בתפקוד המקצועי, לעלייה בשכיחות הטעויות של הצוותים הרפואיים, לפגיעה בחוויית המטופל ושביעות הרצון שלו וכן לשיעור אובדנות גבוה יחסית בקרב רופאים.

ככל שהפתרונות ימשיכו להתמקד בעובד השחוק, מערכת הבריאות צפויה להפסיד במאבק למניעת שחיקה. לצד טיפול ותמיכה בעובדים השחוקים, האתגר האמיתי של מערכת הבריאות הוא לייצר תשתית מקצועית וסביבת עבודה יציבה שבכוחן למנוע שחיקה, או לכל הפחות לצמצם את מימדי התופעה או לעכב את קצב התפתחותה. יש לבסס תפישה מקצועית שמכירה בתהליכי מניעת שחיקה עוד הרבה לפני שהסימפטומים מופיעים. ההתמודדות עם תופעת השחיקה חייבת להתחיל עוד לפני שהסטודנט לרפואה או לסיעוד מסיים את לימודיו ויוצא לעבוד ברחבי מערכת הבריאות.

כאן גם מתחדד תפקידם של הארגונים היציגים, כמו ההסתדרות. כאשר כל מאבק רופאים או אחיות, צודק וראוי ככל שיהיה, מסתיים בתלוש המשכורת, הארגונים חוטאים למטרתם. המציאות מלמדת כי כמעט כל המאבקים של הסתדרות הרופאים והסתדרות האחיות נפתחו בקול תרועה גדולה — "הצלת הרפואה הציבורית" — ובפועל הסתיימו בתוספת שכר וקצת תנאים סוציאליים.

ואולם, פעמים רבות עצם ההתמקדות וההתפשרות על גובה תוספות השכר היא שמסיטה את השיח מהבעיות האמיתיות של ציבור העובדים במערכת הבריאות, תוך הנצחת הגורמים לשחיקה. מיותר לציין כי עוד כמה מאות שקלים כתוספת שכר בנטו זה לא מה שישנה את המציאות הקשה שחווים עובדי מערכת הבריאות, ובטח שאין בהם כדי למנוע שחיקה. אם הארגונים היציגים שואפים להציל את הרפואה הציבורית, ובתוך כך גם לדאוג לרופאים ואחיות, הגיע הזמן שהמאבק יתמקד בשיפור סביבת העבודה ותנאי העבודה.

(המאמר התפרסם לראשונה ב"דה מרקר")