"יש מקום לשינוי עמוק ויסודי שיהפוך את מערך האשפוז הפנימי בישראל ממערך הנמצא בדעיכה לכזה הנמצא בצמיחה", אומר ד"ר דני אלון, מנהל מחלקה פנימית א' במרכז הרפואי מאיר. "כדי לעשות זאת", הוא מסביר, "יש צורך מובהק באינטגרציה של העבודה היומיומית, הן במסלולי ההכשרה והן בעבודה השוטפת, של תת ההתמחויות של המקצוע אל תוך המחלקות הפנימיות. זהו האמצעי היחידי שיכול להעשיר את המחלקות ואת רופאיהן בכוח אדם רענן, כך שיהווה מודל צעיר ורלוונטי וישדרג את העשייה הקלינית לרמות חדשות.

"מודל כזה, הפועל חלקית בחלק מבתי החלים בארץ, הוא מודל מנצח עבור כל הצדדים – עבור הרופאים בכל שלבי ההתמחות שלהם וכמובן עבור המטופלים". לדבריו, "בתפקידי הקודם הייתי שותף לתהליך של הקמת מחלקה פנימית שעיקרו גיבוש צוות חדש וקידומו לכדי מצוינות רפואית".

ד"ר אלון, בן 46 נשוי, אב לשני ילדים (18, 15), מתגורר באבן יהודה. את לימודיו סיים בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים והתמחה ברפואה פנימית ומחלות זיהומיות.

עם כניסתו לתפקיד במרכז הרפואי מאיר לפני כחצי שנה פתח ד"ר אלון שירות חדש למחלות זיהומיות ולמחלות מין המכוון לקהילה. זאת, במקביל לעבודה התנדבותית שהוא עושה על פני שנים במרכז האיידס של בית החולים איכילוב ובמרפאה לחסרי מעמד של עמותת רופאים לזכויות אדם.

מדוע בחרת להתמחות ברפואה פנימית ובמחלות זיהומיות?

"כשסיימתי את לימודי הרפואה היה לי ברור שפני למקצוע הוליסטי, שבבסיסו התבוננות בחולה כמכלול - מקצוע המאפשר לגעת בחייהם של בני אדם ולהשפיע. הבחירה בתחום המחלות הזיהומיות היתה לי טבעית - מדובר בתחום דינמי, הקשור מאוד לעבודה ה'בית חולימית', שמאפשר לבצע בחירות ולקבל החלטות שיש בהן כדי לטייב את העשייה הקלינית במחלקה הפנימית על בסיס יומיומי. גם במחלקה הפנימית ב'מאיר' מטרתי היא להמשיך ולקיים רפואה עדכנית, מושכלת ושירותית תוך דאגה לרווחת הצוות".

מי המודל לחיקוי/ המאסטר שלך?

"כאן אין לי התלבטות. פרופ' מיכל חוברס, שתחת כנפיה התמחיתי במחלות זיהומיות. לא זו בלבד שפתחה בפני עולם ומלואו של רפואה מושכלת ומבוססת עדויות כדרך חיים, אלא עיצבה את האופן שבו אני פועל, מלמד ומחנך את הדורות הבאים של סטודנטים ושל מתמחים.

"את הדפוסים שלמדתי מפרופ' חוברס במחלות זיהומיות אני מיישם במגוון תחומים ודיסציפלינות. מעבר לכך, מיכל היתה זו שהכניסה אותי לעולם ה-HIV, שנותר קרוב מאד לליבי".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"להושיט יד ולעזור כשצריך. במקום בו אין אנשים להיות בן אדם".

ספר בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים.

"המקרה הוא של מטופל בן גילי אשר העברתי אלי למחלקה הפנימית מהמחלקה האונקולוגית, שם היה מאושפז כהכנה לביופסיה של ממצאים מוחיים שנחשדו כגרורות.

"למטופל היתה אבחנה חדשה של HIV מתקדם, והממצא המוחי הסתבר כזיהום אופורטוניסטי. לאחר שקיבל טיפול לסדרה של זיהומים אופורטוניסטיים, הפך למטופל מרפאתי יציב למשך שנתיים שבמהלכן נהנה מאיכות חיים טובה.

"בהמשך פנה אלי שוב עם נגע בפה, שהסתבר כלימפומה. לאחר סדרת טיפולים עבר השתלת מח עצם. ליוויתי אותו ואת משפחתו לאורך דרך ארוכה, מלאה בעליות, במורדות ובאשפוזים במספר בתי חולים. הקשר שנוצר הזכיר לי בכל פעם מחדש מדוע בחרתי ברפואה".

אם לא הייתי רופא, במה היית עוסק?

"הייתי היסטוריון העוסק בתולדות עמי אירופה בעת החדשה. בערב, כדי להשלים הכנסה, הייתי כנראה עובד כסדרן בהיכל התרבות או באופרה".

מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?

"להאזין למוזיקה קלאסית, לטייל בעולם ולבלות עם הכלב שלי קאי. אני סבור שאין תחליף ליצירת קשרים בלתי אמצעיים עם אנשים מתרבויות ומרקעים שונים ככלי ליצירת עולמות תוכן חדשים ומגוונים. חשיפה לשונות (diversity) היא אמצעי מאתגר, אך בעיקר מעשיר ומפתח והיא נר לרגלי".