פרופיל רפואי: פרופ' רונן לקר, מנהל יחידת השבץ בבית החולים הדסה עין כרם

פרופ' רונן לקר, מנהל יחידת השבץ בבית החולים הדסה עין כרם, הגיע ל"הדסה" עם תחילת לימודיו כעתודאי ומאז לא עזב את המוסד. "אני בירושלים מאז 1981", הוא מספר, "ומאז לא עזבתי את האוניברסיטה, את 'הדסה' ואת המחלקה הנוירולוגית שבה אני רופא מומחה ומנהל שנים רבות את היחידה לטיפול בשבץ מוחי ואת המעבדה למחקר שבץ".

הוא למד בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ולאחר סיום השירות הצבאי, השלים התמחות בנוירולוגיה ב"הדסה" והתמחות על בנוירולוגיה של שבץ תוך ביצוע מחקר בסיסי על שימוש בתאי גזע עצביים לריפוי שבץ במכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב בבתסדה, מרילנד. גם במהלך שירותו הצבאי הוא שמר על קשר הדוק עם המחלקה הנוירולוגית ב"הדסה, שבה הוא רואה בית שני.

מעבר לטיפול הקליני בנפגעי שבץ במסגרת היחידה לשבץ, פרופ' לקר עוסק גם במחקר בסיסי שבו מנסים לשפעל תאי גזע עצביים במוח לפעול כך שיוכלו לתקן את הנזק שהשבץ גרם. "התאים הללו הם תאים מרובי יכולת שיש להם יכולת להתרבות, לנדוד ולהתמיין לכל תא במוח ובעצם להחליף את התאים שמתו בשל השבץ", הוא אומר. "כעת אנחנו עובדים על דרכים לשפעול בטוח של התאים הללו כדי שנוכל להביא אותם לכלל טיפול בבני אדם".

פרופ' לקר מעורב גם בהוראה באוניברסיטה העברית שבה הוא משמש כיו"ר החוג לנוירולוגיה, נוירוכירורגיה ושיקום. נוסף על כך הוא מלמד בקורס ייחודי סטודנטים לנוירוביולוגיה על המחלות שאותן הם חוקרים ובכך מקרב בין המדע הבסיסי לרפואה הקלינית.

"חשוב לי מאוד ללמד דווקא מדענים שאינם רופאים כדי שיבינו טוב יותר מהי המחלה שאותה הם חוקרים ואיך בכלל נראה חולה עם המחלה", הוא אומר ומוסיף: "אני מאמין ששילוב כוחות בין מדע בסיסי לרפואה קלינית עשוי להביא מזור מהיר יותר ויעיל יותר להרבה מצבי מחלה ושללא שיתוף פעולה כזה, התהליך של מציאת פתרון למחלות בכלל ומחלות המוח בפרט ייקח הרבה יותר זמן, יהיה הרבה פחות יעיל והרבה יותר יקר".

פרופ' לקר, בן 55, מחובר לא רק למקום עבודתו אלא גם למקום מגוריו. הוא מתגורר זה שנים ביישוב הר אדר שנמצא צפון מערבית לירושלים - "ישוב יפהפה ומדהים עם איכות חיים, מערכת חינוך מעולה, אוויר הרים צלול ופיתוח סביבתי מושלם".

מדוע בחרת לעסוק בתחומים הללו?

"תחום השבץ הוא תחום של רפואת מוח דחופה שמאפשר להציל חיים ולהפחית את הנכות העתידית של מטופלים ברגע אחד, בין אם על ידי מתן תרופה דרך הווריד ובין אם על ידי צנתור מוחי ושליפת הקריש שחוסם את כלי הדם במוח. ברגע אחד אפשר להגיע ממצב שבו המטופל עמד למות למצב שבו הוא שב לחייו הרגילים מעטים מאוד המצבים שיכולים לגרום לרופא סיפוק אישי ואושר שכזה. זאת הרי מהות העיסוק ברפואה.

"בנוסף, תחום המחקר הבסיסי של שימוש בתאי גזע עצביים לצורך ריפוי עצמי של נזקים במוח לאחר השבץ הוא תחום חדשני ומאוד מבטיח שעשוי להביא לכך שגם חולים שלא טופלו בזמן ושנגרם להם נזק, שנכון למצב הידע והטיפול היום הוא בלתי הפיך, יוכלו בתוך כמה שנים לחזור למצב תפקודי הרבה יותר טוב.

"אבל", הוא מסייג, "המחקר על טיפולים אלה עדיין בצעדיו הראשונים ואנו נדרשים לעוד הרבה מאוד תקציבי מחקר כדי שנוכל להשלים את המחקר ולהביא לטיפול חדשני שיצעיד את רפואת השבץ והשיקום אלפי צעדים קדימה".

"חסרים לנו רופאי שבץ מקצועיים ואחיות שבץ ייעודיות וחסרות מיטות אשפוז ייעודיות ביחידות שבץ ומיטות במחלקות שיקומיות שיאפשרו להחזיר כמה שיותר מהחולים הללו למצבם הבסיסי"

הצלת חיים ושיפור איכות החיים של המטופלים עומדת בראש מעייניו של פרופ' לקר בעבודתו היומיומית. "אנחנו כאן לעזור למטופלים ולמשפחות להתמודד עם אחת מסוגי הנכויות הקשות ביותר שיש. אנחנו יודעים היטב שאם לא נצליח לפתוח בזמן את כלי הדם החסום במוח, המטופל ומשפחתו ייאלצו להתמודד עם נכות קשה ביותר", הוא אומר.

ספר בבקשה על מקרה בלתי נשכח מהחיים המקצועיים.

"תמיד אזכור את הטיפול באישה צעירה שהגיעה עם חסימה של עורק התרדמה כתוצאה מקרע בדופן העורק. ידענו שכל ההמיספרה השמאלית של המוח שלה בסכנה ומבחינתה זו היתה מכה אנושה לאיכות החיים. ידענו שאם לא נצליח בפתיחת העורק היא תהיה בסכנת חיים מיידית ובמצב שבו גם אם תיוותר בחיים, היא עלולה להישאר עם חוסר יכולת לתקשר ועם שיתוק של כל הצד הימני שלה. לכן, התעקשתי על פתיחה מלאה של העורק בצנתור. מסיבות טכניות שונות זה היה אחד הצנתורים הקשים ביותר שהייתי עד לו.

"פרופ' חוסה כהן, ידידי ועמיתי, מנהל יחידת צנתורי המוח ב'הדסה', עמל לילה שלם, במשך שמונה שעות רצופות על פתיחת העורק, עד שהגיע לפתיחה מלאה שלו. היום, המטופלת חזרה לתפקוד כמעט מלא. היא מדברת ומבינה, מתניידת בכוחות עצמה ועצמאית בכל תפקודי היומיום.

"לפני 17 שנה, כאשר רק התחלנו לצנתר חולים בהדסה והיינו הראשונים בארץ לעשות זאת, היו מתייחסים למקרה כזה כאל נס רפואי ואילו היום הישג כזה הפך לכמעט שגרתי. כל מקרה כזה הוא מקרה מיוחד אבל כשמצליחים להציל כך את האישה עצמה ואת כל משפחתה עימה, אין הרגשה טובה יותר, זה השכר שלנו".

מיהו המודל שלך לחיקוי?

"פרופ' עודד אברמסקי, שהיה מנהל המחלקה שלי בזמן ההתמחות. עודד הוא אדם משכמו ומעלה, מדען, חוקר, קלינאי מעולה ובעיקר בן אדם".

אם לא היית רופא, במה היית עוסק?

"היסטוריון או ארכיאולוג. היסטוריה מאוד מעניינת אותי וכך גם ארכיאולוגיה. בעיקר מעניינת אותי היסטוריה של עם ישראל בתקופת התנ"ך אך גם בתקופה המודרנית. אני מרותק ולא מפסיק להתפלא מהעובדה שאף אחד ממנהיגנו לא לומד מטעויות שעשו מנהיגים אחרים לפניו ושאנשים ככלל חוזרים שוב ושוב על אותן הטעויות. אין לי ספק שניתן ללמוד הרבה מהעבר ושאם לא נשכיל ללמוד מעברנו, לא צפוי לנו עתיד מזהיר".

פרופ' לקר גם אוהב מאוד לטייל ולצלם. "אם הייתי יכול, הייתי מבלה לפחות חצי מהשנה בטיולים", הוא מחייך. "אני אוהב לטייל במקומות עם תרבות והיסטוריה מעניינים ועד היום הטיול לויטנאם ולקמבודיה הוא הטיול המעניין ביותר שעשיתי", הוא מספר. "המקדשים באזור אנגקור וואט בקמבודיה והעיר הוי אן ומפרץ הלונג בויטנאם היו פסגת הטיול, וכשכל זה מתובל בהיסטוריה של מלחמת ויטנאם ותרבויות עתיקות, מה יכול להיות טוב יותר? מצד שני, גם נוף הרים מדבר אלי ולאחרונה מאד נהניתי מטיול באלפים הצרפתיים, שם הלכנו הרבה ברגל בנופים מדהימים. מסע טיפוס בהימלאיה הוא החלום שלי", הוא מתוודה.

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"הייתי מעלה משמעותית את מספר הרופאים והאחיות ואת כמות מיטות האשפוז. המשאב החשוב ביותר שלנו הוא המשאב האנושי, אבל נראה שמערכת הרפואה היום פועלת עם תקנים שמתאימים לשנות השישים בלא להבין שהעומס על מערכת הרפואה גדל שבעתיים הן בשל העלייה במספר המטופלים שנגרמה בשל העלייה במספר התושבים בארץ והן בשל העלייה בתוחלת החיים בארץ שמביאה עימה עלייה ניכרת בתחלואה ייחודית לגיל המבוגר, כמו למשל שבץ מוחי.

"לצערי", הוא אומר, "המערכת אינה ערוכה לטפל בכל אותם חולים. חסרים לנו רופאי שבץ מקצועיים ואחיות שבץ ייעודיות וחסרות מיטות אשפוז ייעודיות ביחידות שבץ ומיטות במחלקות שיקומיות שיאפשרו להחזיר כמה שיותר מהחולים הללו למצבם הבסיסי.

"מצד שני, הידע שלנו הולך ועולה באופן אקספוננציאלי וזה רק מעצים את התסכול שיש לנו כרופאים, כי נוצר מצב שבו יש לנו את הידע אבל חסרה לנו את היכולת לעזור לאנשים בגלל חסר בתשתיות ומשאבים".

"כאן ב'הדסה', אנו צועדים בראש המחנה בכל מה שקשור לידע ותשתיות, כמו למשל שימוש באמצעי אבחנה מתקדמים כולל MRI כבר במיון במטופלים עם חשד לשבץ ועדיין חסרים לנו, כמו לכולם, רופאים, אחיות ומיטות אשפוז. כך שלטובת המטופלים אשמח לראות שיפור בכל בתי החולים בישראל".