"לאורך שנות עבודתי נצברו אצלי כל כך הרבה מקרים בלתי נשכחים, משמחים ועצובים, מאתגרים ומתסכלים, שקשורים להצלחות ולכשלונות גם יחד, שקשה למנות ולברור מקרה אחד מהעבר", אומרת ד"ר דניאלה מגן, מנהלת המכון לנפרולוגיה ילדים במרכז הרפואי רמב"ם כשהיא מתבקשת לספר על מקרה בלתי נשכח מחייה המקצועיים. "אבל", היא ממשיכה, "דווקא ממש לאחרונה, לפני מספר חודשים, חוויתי באחת הכוננויות חוויה מעצימה ומחשלת, שלמרות הוותק הרב שצברתי במקצוע והמקרים המאתגרים שנחשפתי אליהם לאורך השנים, לא יכלה להשאיר אותי אדישה.

"נקראתי לכוננות לקראת השתלת כליה דחופה באחד מחולי הדיאליזה שלנו", היא מספרת. "התורם היה ילד שאושפז בטיפול נמרץ ילדים ברמב"ם עקב טביעה, מת מוות מוחי, והמשפחה הסכימה, באצילות נפש, לתרום את איבריו. שני הילדים ומשפחותיהם, התורם והנתרם, היו מאושפזים בו זמנית ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. התורם - לקראת התרומה, הנתרם - לקראת ההשתלה.

"תחילה הורד הילד התורם לחדר ניתוח לצורך הנצלת האיברים, כשהוריו מלווים אותו, נפרדים ממנו ולא יודעים את נפשם מרוב צער. מיד לאחר מכן הורדנו את החולה שלי לניתוח ההשתלה, כשהוריו מלווים אותו ולא יודעים את נפשם מרב התרגשות וציפייה. שתי משפחות, באותו חדר, באותו זמן, חווות אירוע כל כך מרגש שקשה להכילו. עבור משפחה אחת - טרגדיה, עבור משפחה אחרת - הצלה. ואני עומדת מהצד, ועם כל שנות נסיוני פורצת בבכי ולא יכולה להכיל את כל רגשות החמלה, הצער והתקווה בו זמנית. ההשתלה עברה בהצלחה מרובה, למושתל שלום".

ד"ר מגן, בת 55, נשואה ואם לשלושה ילדים (ענבל 27, עמרי 23, עמית 16), מתגוררת בחיפה. היא מגיעה לעבודה מדי יום במכון לנפרולוגיה ילדים במרכז הרפואי רמב"ם, שהיתה שותפה להקמתו ועליו היא מספרת בגאווה. "אני בוגרת לימודי רפואה בטכניון והתמחיתי ברפואת ילדים בבית החולים רמב"ם. עם סיום ההתמחות פניתי לתחום של נפרולוגיה ילדים והייתי שותפה להקמת המכון לנפרולוגיה ילדים ברמב"ם, שהפך עם השנים מיחידה קטנה למכון מהגדולים מסוגו בארץ.

ד"ר מגן. "למנוע זליגה של הטובים ביותר למערכת הפרטית". צילום: פיוטר פליטר

"המכון שלנו מספק שירות רפואי כוללני לילדים בכל הגילאים, הסובלים ממחלות כליה חריפות וכרוניות לסוגיהן השונים. כיוון שתחום העניין העיקרי שלי הוא מחלות גנטיות של הכליה, השתלמתי בתחום של ביולוגיה מולקולרית במעבדה לרפואה מולקולרית בפקולטה לרפואה בטכניון. בתקופה זו עסקתי במחקר בסיסי ואיתרתי מספר גנים חדשים הגורמים למחלות כליה ולמחלות מטבוליות נדירות".

בהמשך נסעה להשתלמות בנושא באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. עם חזרתה מארה"ב, התמנתה למנהלת המכון לנפרולוגיה ילדים. "מזה למעלה מעשור אני עוסקת באיתור גנים חדשים ולא ידועים הגורמים למחלקות כליה תורשתיות בילדים, ובשנים האחרונות אני שותפה להקמת הפרויקט הנפרו-גנטי ברמב"ם, המקדם אבחון גנטי בכל ילד עם מחלת כליה שסיבתה לא ידועה. בשנת 2014 השקנו ברמב"ם תכנית להשתלות כליה בילדים, לרווחת ילדי צפון הארץ, פרויקט שזוכה להצלחה רבה ואנו גאים בו מאוד".

מהו ההישג המקצועי העיקרי שלך?

"ההישג המקצועי העיקרי שלי הוא עבודת צוות ויצירת שיתופי פעולה רחבים עם מומחים מכל התחומים בבית החולים ומחוצה לו. אופי הרפואה המודרנית והמחקר המדעי כיום, רוחב היריעה וכמות המידע שרופאים ומדענים חשופים אליה, אינם מאפשרים עוד לקדם רפואה ומחקר איכותיים בעבודה פרטנית. רק עבודת צוות, שיתופי פעולה רחבים, שקיפות ושיתוף מידע עם חוקרים ועמיתים למקצוע יכולים לשנות ולקדם עוד את פני הרפואה והמדע, לרווחת החולים".

מדוע בחרת בתחום זה?

"ראשית, בחרתי ברפואת ילדים. היה לי מאז ומתמיד חלום עז להיות רופאת ילדים ולטפל בתינוקות ובילדים קטנים וחסרי ישע, שלא יכולים לבטא את סבלם במילים. במהלך ההתמחות נחשפתי לתחום של מחלות כליה והתאהבתי בו. ריתקה אותי הפיזיולוגיה של הכליה, ה'תבונה' המדהימה שיש באיבר הזה והיכולת להשתמש בכלים חישוביים ולוגיים כדי להבין, לאבחן ולהשפיע על תהליכים בכליה בזמן בריאות ובחולי.

"התמזל מזלי להיות תלמידתם של מורים נפלאים בתחום, בשלבים שונים של התפתחותי המקצועית. מורים נפלאים אלה - ובכללם ד"ר נתן איש שלום, ד"ר אירית וייסמן, ד"ר ראווי רמדאן, פרופ' אורי בתר, פרופ' יעקב גרין ז"ל, פרופ' קרל סקורצקי ועוד רבים וטובים - הגבירו בי את אהבת המקצוע וחשפו אותי ליופיו".

מיהו המודל לחיקוי שלך?

"פרופ' משה ברנט, מנהל מחלקת ילדים, שהיווה עבורי את המודל האולטימטיבי לרופא הילדים השלם, רחב האופקים, שאינו תוחם את עצמו לתחום צר ומסוים. רופא מן הסוג שקשה למצוא היום במקומותינו. הוא לימד אותי לחשוב רפואת ילדים, לשאול את השאלות הנכונות, לגלות ערנות לתופעות קליניות יוצאות דופן ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם. הוא העניק לי שיעור לחיים בחמלה ובמסירות לילדים החולים ולמשפחותיהם, ולימד אותי בעיקר להקשיב.

"מפרופ' ישראל זליקוביץ למדתי את אבני היסוד בנפרולוגיה ילדים ובטיפול בילדים עם מחלות כליה, ומפרופ' קרל סקורצקי למדתי ועדיין לומדת שיעור בסקרנות מדעית, חשיבה מחוץ לקופסה, רוחב אופקים שאין דומה לו, אופטימיות, התמדה ואנושיות. אני חשה מאוד בת מזל שהיתה לי הזכות ללמוד ולעבוד במחיצת כל האנשים הללו".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"צניעות וענווה, והימנעות מגבהות לב ומתחושת אומני-פוטנטיות. מזכירה את זה לעצמי כל יום, שעה שעה, כשאני עומדת בפני חולים, משפחותיהם, מחלתם, איתני הטבע והגורל. עיסוק ברפואה לאורך שנים הוא עבורי humbling experience מתמשך, ואני מודה על הזכות שנפלה בחלקי לעסוק בכך".

אם לא היית רופאה, היית?

"מדענית, בתחום כלשהו הקשור למדעי החיים".

ספרי בבקשה על תחביבייך, מה עושה לך טוב?

"ספורט מאתגר, הכרוך במאמצים פיזיים גדולים. עד לאחרונה הייתי מכורה לקיק-בוקסינג, עיצוב דינמי, ריצה וכל מה שמעלה את הדופק למקסימום וגורם להגעה לקצה ולאפיסת כוחות. ההתמכרות לאדרנלין ולמאמץ הפיזי היתה המפלט העיקרי שלי מטרדות היום יום. לאחרונה, עם הגיל ונסיבות החיים, הורדתי הילוך ועברתי להתמקד בפילאטיס ויוגה, וגם שם אני מוצאת רוגע ונחמה. לא יכולה בלי פעילות ספורטיבית, זה סוג של התמכרות רבת שנים. בנוסף אני אוהבת מאוד לטייל בטבע ולקרוא ספרים, מצליחה לקרוא ומוצאת לזה זמן".

לסיום, מה היה משנה במערכת הבריאות?

"הייתי שואפת למערכת שמעודדת יותר ויותר רופאים להיותfull timers  ולהקדיש את כל מרצם וזמנם לעבודה במסגרת בתי החולים הציבוריים. חשוב ש-full timers יגיעו מכל קשת המקצועות הרפואיים ולא רק מן המקצועות הכירורגיים, כפי שקורה היום בעיקר, אלא גם מן המקצועות הפנימיים, ובכללם מתחום רפואת הילדים.

"אני יודעת ש'אמרו את זה קודם לפני', אבל אני מאמינה בכל מאודי שאין תחליף למערכת בריאות ציבורית איתנה. ההון האנושי במערכת הבריאות הציבורית שלנו היום הוא מן המעלה הראשונה. צריך לשמר את טובי הרופאים בשירות הציבורי, לחזק את הישארותם במערכת ולמנוע זליגה של הטובים ביותר למערכת הפרטית. מערכת הבריאות חייבת להישאר שוויונית ונגישה לכל אזרח, במרכז כמו בפריפריה".