כמו בכל שנה, בימים אלה מתקיים משא ומתן בין משרדי הבריאות והאוצר לבין קופות החולים על "הסכמי הייצוב" — הסכמים שבמסגרתם מעניקה ממשלת ישראל לקופות החולים תוספת תקציבית מיוחדת, בתמורה לכך שקופות החולים יוותרו כמעט לחלוטין על כל טענותיהן כלפי הממשלה, צודקות ונכונות ככל שיהיו.

תוספת תקציבית זו ניתנת לכאורה במטרה לאזן את קופות החולים מבחינה כלכלית ולקדם תהליכים של שיפור והתייעלות. ואולם בפועל, הסכמי הייצוב הם חלק מאותו מנגנון כלכלי שמבטיח כי גם בשנה הבאה מצבן הפיננסי של קופות החולים יישאר רעוע. הגיע הזמן להכיר בכך שהסכמי הייצוב במתכונתם הנוכחית הם חלק מאותו מנגנון מעוות שפוגע במערכת הבריאות הציבורית, ושדה־פקטו תוצאתם היא בדיוק ההפך מייצוב כלכלי.

במציאות שבה גירעון תקציבי הפך כלי מרכזי לניהול ולשליטה במערכת הבריאות (גירעון מצרפי של 1,709 מיליון שקל), הסכמי הייצוב הם לא יותר מהנשמה מלאכותית וזמנית למערכת דועכת. במידה רבה, המצב הגרעוני של קופות החולים נוח לממשלה, משום היותו מנוף לחץ להכריח את קופות החולים לוותר על עדכוני מדד ודרישות תקציביות לגיטימיות.

נוכח המצוקה התקציבית כבר מתחילת המשא ומתן על הסכמי הייצוב, קופות החולים נמצאות בעמדת נחיתות, שלא לומר "על הברכיים" — מה שמבטיח שבסופו של הליך הן יחתמו על תנאים מקפחים ובלתי הוגנים. למשל, נכפה על הקופות לחתום על סעיף ויתור זכויות, שבין היתר מונע את האפשרות לממש את פסיקת בג"ץ מ–2009, שקבעה כי לאורך שנים המדינה שחקה את תקציב מערכת הבריאות, ושיש לתקן את העיוות באמצעות עדכון ראוי של מדד יוקר הבריאות.

אך במקום לתקצב כראוי את הקופות, ובמקביל לפתח מודלים כלכליים שמתמודדים עם בעיות השורש שמובילות את מערכת הבריאות לגרעונות תמידיים, נוח למדינה להדביק פלסטר תקציבי — פלסטר שמוודא כי קופות החולים יהיו בגרעונות עתק גם בשנה הבאה. שהרי אם הקופות לא יהיו גרעוניות ומורעבות, איזה מנוף יישאר בידי המדינה על קופות החולים?

הסכמי הייצוב במתכונתם הנוכחית רעים לקופות החולים, וכפועל יוצא הם מזיקים גם לבריאות הציבור. זהו כלי שכבר מזמן אינו משיג את מטרתו, ובוודאי שאין בו כדי לתת מענה אמיתי והולם למצוקותיה התקציביות של מערכת הבריאות הציבורית. זהו כלי פיננסי ששוחק את יכולתן של קופות החולים לקבל תקציב בהתאם לצורכי האוכלוסיה, לעדכן את מדד יוקר הבריאות כראוי, לקבל שיפוי בגין הוצאות ועוד. סביר להניח כי גם מנכ"לי קופות החולים, החותמים על הסכמי ייצוב מתוך מחויבות להציג בפני הדירקטוריון את שורת צמצום הגירעון, יודעים שהם בסך הכל קונים עוד קצת זמן, ותו לא.

כשזו המציאות, ולאור העובדה שבסופו של דבר קופות החולים הן הזרוע הארוכה של מדינת ישראל בכל הנוגע לאספקת שירותי בריאות לכלל האוכלוסיה, מה יקרה אם יום אחד קופות החולים יסרבו לשתף פעולה עם אותו מנגנון שחיקה ידוע, ולא יחתמו על הסכמי הייצוב? כיוון שאף ממשלה אינה יכולה להרשות לעצמה קריסה של קופות החולים, אולי התנהלות כזו תחייב את המדינה לשנות את כללי המשחק.

כך, במקום לנהל את מערכת הבריאות באמצעות כלים כלכליים מקולקלים, שרק מנציחים את גרעונות העתק ופוגעים בהיקף שירותי הבריאות לציבור ובאיכותם, אולי יאומץ מודל שלא מתבסס על הגירעון ככלי מרכזי לניהול ושליטה. מודל חדש זה מצד אחד יכיר בתקצוב ראוי שמשקף את הצרכים המתפתחים של האוכלוסיה בישראל, ומצד שני יציב יעדים ארגוניים; מודל רגולטורי, שבתנאים של תקצוב ראוי והוגן, מכיר גם באחריות אישית של מנכ"לי קופות החולים ושל מנהלים בכירים.

(המאמר פורסם לראשונה ב"דה מרקר")