ד"ר מיקי הלברטל (60) אוהב לבשל. כל כך אוהב לבשל, שיחד עם שניים מחבריו הטובים הקים את קבוצת הבישול "החלום של האמא היהודיה" והשלושה (רופא, עורך דין ומהנדס) אף נרשמו לקורסים קולינריים שבהם למדו לבשל ביחד ולאכול טוב. הוא מבשל בהנאה לבני משפחתו, לאשתו מרלין, לארבעת ילדיו (עדי, גיא, עמית והדס), כולל לנשותיהם ולבעליהן וגם לארבעת נכדיו (איתן, הלל, נריה, נעמי) ובקרוב לנכדה חדשה נוספת.

הוא יוצא את ביתו בזכרון יעקב מדי בוקר ומגיע לעבודתו בהנהלת בית החולים רמב"ם שבו הוא עובד זה 32 שנה. הוא משמש כסמנכ״ל בכיר וכן כיו״ר של המרכז הבינלאומי ללימודי טראומה והיערכות לפיגוע המוני וחירום.

הלברטל גדל ולמד בתל אביב, בבית הספר היסודי יבנה ולאחריו בתיכון עירוני ד'. את לימודי הרפואה עשה בפקולטה לרפואה בטכניון ותואר שני במינהל מערכות בריאות בפקולטה למינהל עסקים רקנטי באוניברסיטת תל אביב., ועבר תקופת הכשרה אחת בבית חולים ברומפטון באנגליה ושנייה בבית חולים לילדים בטורונטו.

הוא נושא שלוש התמחויות. הראשונה – התמחות ברפואת ילדים, השנייה – טיפול נמרץ ילדים, והשלישית – מינהל רפואי, התמחות שעשה בגיל 54. תחומי העניין שלו נושקים לתחומי התמחויותיו, בטיפול נמרץ – טראומה, ובמינהל רפואי - איכות ובטיחות.

"בתחום הקליני הקמתי את היחידה לטיפול נמרץ לב ילדים אחרי תהליך הכשרה באנגליה וקנדה", הוא מספר "ובתחום הניהולי הקמתי את המינהלת לאיכות בטיחות וניהול סיכונים ופעלתי להטמעת התהליך בתרבות הארגון. כמו כן, כיו״ר האיגוד למינהל רפואי, פעלתי לקידום תחום זה".

מדוע בחרת במקצוע הרפואה בכלל ובתחומי ההתמחות האלה בפרט?

"בחרתי ברפואה מאז היותי נער. העיסוק בגוף האדם, בהבנת מחלות והטיפול בהם ובאנשים תמיד משך אותי. כקלינאי עם נטייה כירורגית משך אותי מאוד הצורך לסנן מידע רב, להבחין בין עיקר לטפל, לקבל החלטות מהירות וליישם אותן.

"בתום יותר מ-20 שנה של עבודה קלינית מרתקת ומאתגרת בעיקר בתחום הטיפול בילדים עם מומי לב מולדים וילדים במצבים קריטיים בטיפול נמרץ ילדים, הרגשתי ממוצה וחיפשתי תחום אחר מאתגר. התמזל מזלי להיות מוזמן להצטרף להנהלת בית החולים רמב"ם ומלבד הצורך ללמוד מקצוע חדש, היות וניהול הוא מקצוע לכל דבר, התלוותה לזה הזכות לעבוד עם חברים בהנהלה, אנשים מדהימים ומרתקים שכל ליבם הוא למען המטופלים והרפואה הציבורית".

מי הוא המודל לחיקוי שלך, המנטור?

"יש כמה דמויות מובילות: הראשון, פרופ' משה ברנט, מנהל מחלקת ילדים ברמב״ם שבה עשיתי התמחות; השני הוא פרופ' אנדרו רדינגטון, מומחה בתחום קרדיולוגיה ילדים והטיפול הבתר-ניתוחי; ד״ר דאז בון, בתחום טיפול נמרץ ילדים; פרופ מיטשל הלפרין, פיזיולוג כליה בתחום מחקר משותף; ופרופ' שמעון רייסנר בתחום הניהול".

כמי שמנהל בית חולים, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"צריך להקצות משאבים, להגדיל את ההוצאה הלאומית לבריאות, כך שנוכל לתת רפואה שמכבדת את אזרחי המדינה ומתחשבת בעובדים במערכת, ולכלול גם תקציבים לפיתוח ומחקר. לא ניתן להמשיך להעניק רפואה איכותית ללא תוספת משמעותית למשאבים".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"לזכור שאנחנו פה למען המטופלים שלנו וזה המנדט שלנו וצריך לשם כך לחזק את הצוותים המטפלים וכלל העובדים בבית החולים. להיות נגיש, זמין, לקדם תחומים, לחזק את האנשים, להציב חזון ויעדים ולהשיג אותם, וגם - אין לקבל אי אפשר".

תוכל בבקשה לספר על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"יש מקרים רבים, חלקם מהעבודה בבית החולים, חלקם במסגרת צבאית של יחידת הפינוי והחילוץ של חיל אוויר. מההוויה הצבאית, יש שני מקרי טיפול של אירועים שונים בדרום לבנון. הראשון, של חייל שנפגע ממטען צד ונחשב ללא רוח חיים ואז, במהלך הטיפול, זיהיתי שהוא זז, פיניתי אותו במסוק וביצעתי בו פתיחת דרכי אוויר כירורגית. אחרי תקופה ארוכה של שיקום, החייל התאושש והיום הוא איש משפחה ואב לילדים.

"המקרה השני הוא של חייל שנפגע בראשו מירי בגזרה המערבית ולאחר חילוץ מורכב תחת אש, פונה לאחר שבוצעו בו פעולות מצילות חיים. לאחר שהתעקשנו, למרות ההוראה, הוא הובא לרמב״ם וחייו ניצלו.

"המקרה אולי המשמעותי ביותר היה בזמן שעבדתי בבית חולים לילדים בטורונטו. נקראתי לחדר מיון לטפל בשתי תינוקות שנפגעו פגיעת ראש אנושה כתוצאה מתאונת דרכים ובהגיעי למלר״ד התברר שמדובר בבת שלי ובבת דודתה. הפכתי להיות המטפל הראשי של שתיהן ולאחר שבועיים של מאבק על חייהן, הן חזרו להכרה ובהמשך עברו תהליך ארוך של שיקום".