הקהילה הרפואית בישראל חוותה בשבוע שעבר זעזוע מטלטל הממשיך להדהד ולהטריד לא מעטים. האירוע, שבו רופא בכיר ומוערך, ד"ר אלכס ברזובסקי, ששימש בשש השנים האחרונות בתפקיד מנהל היחידה לכירורגיה פלסטית והיחידה לשחזור שד במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, שם קץ לחייו בחדר הניתוח.
עוד בעניין דומה
בדיווחים שהתפרסמו על המקרה הודגש כי התאבד בעקבות לחצים כבדים שהופעלו עליו לאחרונה ותחושת הפגיעה במעמדו המקצועי. באחד הדיווחים אף נמסר כי השאיר אחריו מכתב שבו פירט את הסיבה להחלטתו להתאבד מאחר שלא אושר לו להנחות מתמחים חדשים. בהמשך הודיעו בהר"י כי תוקם ועדת בדיקה לבירור נסיבות מותו של ד"ר ברזובסקי.
"זה איננו מקרה ראשון ויחיד של רופא שמחליט לפתע פתאום, באמצע החיים, לשים קץ לחייו ולבצע זאת בבית החולים שבו הוא עובד", אומר ל"דוקטורס אונלי" רופא בכיר מאחד מבתי החולים במרכז הארץ. "רק במוסד שבו אני עובד למעלה משלושה עשורים, אני מכיר לפחות ארבעה מקרים כאלה. על התאבדויות של רופאים, לרוב מסיבות הקשורות במקצוע השוחק הזה, קיים בדרך כלל קשר שתיקה".
952 התאבדויות רופאים בשש השנים האחרונות בארה"ב
ניסיון לעורר את המודעות הציבורית לאירועי התאבדות של רופאים נעשה לאחרונה בארה"ב. רופאת משפחה באורגון, המנהלת בלוג שבו היא מעלה מהרהוריה על המקצוע, על רפואה קהילתית בכלל ועל איכות הטיפול הרפואי הניתן לחולים וגם מטיפה לעיצוב חסכוני ובעיקר סביר והגיוני יותר של המרפאות הפרטיות, פרסמה ספר העוסק בהתאבדויות של רופאים. הספר מבוסס על מכתבים שרופאים שהתאבדו השאירו אחריהם (Physician Suicide Letters) ובו היא חזרה ומדגישה את קשר השתיקה והצנזורה החמורה שמוסדות רפואיים מטילים על אירועים כאלה שהתרחשו בתחומם.
ד"ר פאמלה וויבל החליטה להרים את הכפפה ולאסוף נתונים על מימדיה של תופעת הרופאים המתאבדים. היא אף הרצתה על כך באחד מכנסיה האחרונים של התאגדות רופאי המשפחה בארה"ב. "בשש השנים האחרונות", כך כתבה בבלוג שלה, "אני חוקרת את מימדי התופעה המטרידה הזאת ומנסה לספק לה הסבר". נכון לסוף יוני 2018, היא תיעדה לא פחות מ-952 מקרי התאבדות של רופאים בארה"ב בלבד.
"זה השיעור הגבוה ביותר של מתאבדים בהשוואה לכל בעלי מקצוע מוכר אחר", ציינה. "מה שהחל, מבחינתי ב-2012 כניסיון מסקרן לברר מדוע מספר כה גדול מקרב עמיתי הרופאים שלחו יד בנפשם, הפך עם הזמן לחקירה שרק הולכת ומתרחבת ותהיה בקרוב בינלאומית. מבין הרופאים שהתאבדו בולט מספרם הרב במיוחד של מומחים בתחום ההרדמה", הדגישה. "הם מחזיקים משום מה ב'שיא'". בין הסיבות העיקריות לכך: מצבי דיכאון עמוקים שלתוכם נקלעים רופאים כתוצאה מעבודתם השוחקת, תחושה של חוסר הערכה מספקת כלפיהם גם מצד הממונים עליהם, עבודת יתר (Overwork).
ברוב המקרים הרופאים השאירו אחריהם מכתבים אבל גם היו ביניהם, מעטים, שתיעדו את הסבריהם למעשיהם בווידיאו. כמה מאלה התאכזבו ממערכות בתי החולים שבהם עבדו, טענו נגדן שהן נגועות במעשי רמייה וכאשר התלוננו על כך, הם תויגו בידי עמיתים-מתחרים כמלשינים
"הרופאים נודעים לשמצה בכך שהם כלואים בחתירה מתמשכת לפרפקציוניזם ולירידה לפרטי-פרטים של כל נושא ועניין שבו הם נוגעים או עוסקים", כתבה ד"ר וויבל. רבים מהם וורקוהוליקים, הדגישה.
היא עצמה גדלה בדאלאס, סיימה לימודיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טקסס והשלימה התמחות באריזונה. שני הוריה היו רופאים. אמה היתה פסיכיאטרית, אביה – פתולוג ובוחן מתמחים. "שניהם לא היו הרבה בבית מאחר שכמו רבים מעמיתיהם למקצוע הם היו וורקוהוליקים מוחלטים. אבא נהג מעת לעת להביא אותי לחדר המתים בבית החולים שבו עבד. זה היה מעין 'מועדון הסתרים שלנו'".
"אני רופאה, נמצאת במקצוע שבו עלי לסייע בפתרון בעיות, ואני חוקרת ולומדת כל הזמן על סבלם של בני אדם וכיצד ביכולתי לעזור להם. זה הג'וב שלי", כתבה ד"ר וויבל. לצורך כתיבת ספרה היא ראיינה רופאים שהיו להם מחשבות אובדניות, כאלה שניסו לשלוח יד בנפשם וניצלו ממש ברגע האחרון. היא רצתה להבין את המניעים למעשיהם הנואשים. כמו כן ראיינה בני משפחות וחברים של המתאבדים.
מה מניע רופאים לשלוח יד בנפשם
צבר הנתונים שהלך וטפח אצלה העלה כי ב-15 מקרים רופא הרג רופא אחר ובשבעה מקרים רופאים גברים הרגו בת זוג או חברה רופאה. גם היו כמה מקרים שבהם נרצחו אחיות, סטודנטיות לסיעוד, רוקחים ורופא שיניים. היו גם כמה מקרים בודדים שבהם רופאים רצחו את ילדיהם ואחר כך התאבדו. היה מקרה שרופא חנק את בתו הבוגרת שהיתה נכה והוגדרה כ"סובלת ממוגבלות" לפני ששם קץ לחייו. פחות מ-1% מקרב 699 הרופאים שנכללו ברשימה הראשונה של המתאבדים עשו זאת לאחר שהרגו את ילדיהם החולים. היו כמה מקרים שבהם לרופאים שהתאבדו היו בעיות במערכת היחסים עם בנות הזוג או עם אמם.
בהספדים שנישאו על קברם של רופאים שהתאבדו ציינו דיכאון עמוק, מאמצים קיצוניים בהשגת תואר או רשיון רפואי, קשיים בעמידה באתגרים בעת התמחות בכירורגיה, שעות עבודה שרק הלכו והתארכו, לחצים נפשיים ועקות דחק שהתעצמו, ניסיון כושל לטיפול עצמי בתרופות
ברוב המקרים הרופאים השאירו אחריהם מכתבים אבל גם היו ביניהם, מעטים, שתיעדו את הסבריהם למעשיהם בווידיאו. כמה מאלה התאכזבו ממערכות בתי החולים שבהם עבדו, טענו נגדן שהן נגועות במעשי רמייה וכאשר התלוננו על כך הם תויגו בידי עמיתים-מתחרים כמלשינים.
כמה מבין הרופאים שהתאבדו ניסו קודם לכן לשים קץ לסבלם של בני משפחה או ניסו להגן על אחים מפני הורה מתעלל או כדי לעצור את סבלה של אם שמצבה הבריאותי הידרדר. "אף לא אחד מבין הרופאים שהתאבדו לאחר שניסו או כשלו במאמציהם לסייע לחולים או בני משפחה, באמצעות פעולה של סוף החיים, נקטו בצעד שממנו אין חזרה מתוך כוונת זדון".
חלק מעבודת התחקיר של ד"ר וויבל כלל קריאה של ההספדים שנישאו על קברם של רופאים שהתאבדו. כמעט כולם ציינו דיכאון עמוק, מאמצים קיצוניים שהושקעו בהשגת תואר או רשיון רפואי, קשיים בעמידה באתגרים הנדרשים בעת התמחות בכירורגיה. כן צוינו מצבים לא מטופלים של דיכאון וחרדה ש"פצעו את נפשם של אותם רופאים/ מתמחים צעירים, עד ששלחו יד בנפשם". וגם: שעות עבודה שרק הלכו והתארכו, לחצים נפשיים ועקות דחק שהתעצמו. ניסיון כושל לטיפול עצמי באמצעות תרופות.
לגבי חלק ממקרי ההתאבדות של רופאים ציינה ד"ר וויבל גם "הפרעה או אף מחלת נפש לא מאובחנת ולא מטופלת" ותחושה שכיחה שמחלת נפש נקשרת עם בושה.
ד"ר וויבל מתוודה: "טענתי רובה והתכוונתי ללחוץ על ההדק"
ד"ר וויבל מתוודה באחד הבלוגים שלה כי בגיל 36 היא עצמה שקעה בדיכאון ובמחשבות אובדניות ובין 22 לאוקטובר ועד 7 בדצמבר 2004 לא יכלה לקום מהמיטה. "במשך שישה שבועות חלפו במוחי מחשבות על רצון למות. התפללתי שחיי יסתיימו בעת השינה ולמרות שהתפללתי לאלוהים והיקום, התעוררתי מדי בוקר כדי לדעת שעדיין אני נושמת. אינני יודעת כיצד השתחררתי מהכאב הבלתי נסבל הזה. היתה לי תחושה של מיאוס מעבודתי כרופאה צעירה, כאילו אני עובדת בפס ייצור רפואי כמו בבית חרושת... נישואי עלו על שרטון. היתה לי תחושה שאני שקועה במין חוסר הכרה אובדני מתמשך. באחד הימים אף טענתי רובה והתכוונתי ללחוץ על ההדק...".
לרוב האנשים המתמסרים לרפואה מוחות מזהירים והם בעלי יכולת להתמודד עם בעיות מורכבות. אלא שצבר עולה של עבודה אינטנסיבית ולחצים מקצועיים תורמים לכך שרופאים שוקעים בתחושה לפיה רפואה הוא מקצוע שיש בו עינוי איום ונורא, וכאשר מחשבות כאלו משתלטות על אדם, הוא מחפש דרך לשים לכך קץ
ד"ר פיטר גילבי, מנהל מחלקת אף- אוזן-גרון במרכז הרפואי זיו, שהתראיין לא מכבר ל"מוסף הארץ", הצביע על מצוקות הרופאים בארה"ב. "יש נתונים רבים בנושא הזה", ציין, "אבל מעט מאד לגבי רופאים בישראל". הוא הצביע על כך שרופאים המעורבים באופן ישיר בטיפול בחולים נוטים יותר מאחרים לקשיים בחיי הנישואים שלהם ולשימוש לרעה בסמים (קלי השגה מבחינתם) ולאלכוהול".
יש לציין כי לפי הבלוג של ד"ר וויבל, 75% מהסטודנטים לרפואה בארה"ב צורכים תרופות פסיכיאטריות רק כדי לשרוד את הלימודים התובעניים בבית הספר לרפואה.
שיעור הדיכאון המדווח בקרב רופאים מתמחים בארה"ב מגיע, כך ציין ד"ר גילבי, לכ-30%. שיעור הרופאים המתאבדים עומד על כמעט פי 2.5 יותר משאר האוכלוסיה. "בארה"ב דרושות שתיים-שלוש כיתות רק כדי למלא את מקומם של כ-400 רופאים ורופאות ששמים קץ לחייהם מדי שנה".
ד"ר וויבל טוענת שיש רופאים צעירים ששבוע העבודה שלהם הוא בן יותר מ-100 שעות וכי ניתן להגדיר את פרק ההתמחות כאכזר, גורם לחוסר שינה כרוני. שיעור גבוה מאוד של גירושין קיים בקרב מנתחים.
"מצופה מרופאים לרפא", אמר עוד ד"ר גילבי, "להיות זמינים בכל עת שיידרשו, להיות בעלי מומחיות ללא דופי וללא סייג, להיות בעלי חמלה ודאגה כנה לשלום המטופלים בכל מצב, להצליח תמיד, לעולם לא להיכשל. הציפיות הללו הן של מטופלים ובני משפחותיהם, של החברה כולה, ולמרבה האסון גם של הרופאים עצמם. אותן ציפיות בלתי מציאותיות טבועות בנו הרופאים כבר משלב בית הספר לרפואה ומהווה חלק בלתי נפרד מהזהות המקצועית והאישית שלנו. נהוג לומר על הרופאים כי באופיים הם פרפקציוניסטים ואינם מסוגלים לסלוח לעצמם במקרה של טעות. אין לי ספק שהחשש מתביעות משפטיות רק מחמיר את הפחד לטעות".
כיצד ניתן למנוע התאבדויות של רופאים
ד"ר וויבל מצביעה על חמש דרכים, לדעתה, למניעת המקרים הבאים של התאבדויות רופאים:
- להעלות את המודעות לקיומה של מה שהיא מכנה "משבר הרופאים האובדניים אצלנו". להיות קשוב יותר לקיומם של סיכונים מתחום בריאות הנפש, לקשיים בעת החינוך הרפואי והפרקטיקה, להכיר בקיומן של התמחויות שבהן קיימים סיכונים גבוהים לאובדנות. לדבר על הבעיה ולא להסתיר את דבר קיומה.
- להימנע מקריירה רפואית כאשר קיימת בעיית חרדה או דיכאון מאחר שאימון רפואי יחמיר את המצב עד כדי סיכון חיים אצל אלה שחסרים כוחות נפשיים ומשאבים כדי להתמודד עם לחצים גבוהים, כרוניים ועם חשיפה מתמשכת לסבל של אנשים אחרים.
- לאפשר לסטודנטים להגיע לטיפול בתחום בריאות הנפש. רופאים שאצלם מתגלות בעיות בתחום בריאות הנפש שניתן ליחסן למקצוע, צריכים לדעת שהם עלולים להיענש אם לא יבקשו עזרה מקצועית כדי לטפל בבעיותיהם. הענישה צריכה להיות מצד המועצות הרפואיות של המדינות השונות, הנהלות בתי חולים, חברות ביטוחי בריאות – כל גורם שיכול למעשה למנוע מרופא עיסוק ברפואה אם הוא מאובחן כסובל מבעיה נפשית. להציע לקבל סיוע במצבי דחק באמצעות קו חם, מוקד טלפוני שיפעל 24/7 או דרך סקייפ.
נשיא האיגוד האמריקני של הקולג'ים לרפואה (AAMC): בתי הספר לרפואה ובתי החולים האוניברסיטאיים מודאגים מאוד מקיומה של הבעיה ומהעלייה שחלה במימדיה, נוכח שחיקה, דיכאון ומחשבות אובדניות בקרב סטודנטים לרפואה ומתמחים צעירים. כרופא פסיכיאטר אני מחויב אישית ומקצועית לשים קץ לאפדמיה הזאת"
- להעמיד גישה חינמית ליעוץ לרופא הנמצא בבעיה בתחום הזוגיות או המשפחה. "אני מכירה רופאה חברה שרשיון העיסוק ברפואה מטעם המועצה הרפואית של המדינה בה התגוררה הותלה לשישה חודשים מאחר שהמועצה ביקשה לבחון מחדש את תיק הייעוץ בנושאי נישואים שלה לאחר שהתברר כי שקעה בדיכאון בעקבות גירושים. כל אדם זקוק לייעוץ, לעזרה מקצועית, וכאשר עולה בעיית גירושין – על אחת כמה וכמה רופא או רופאה", כתבה ד"ר וויבל. "רופאים לא צריכים לפחד מפנייה לייעוץ בהקשר לבעיה מסוג זה".
- "על בתי הספר לרפואה לשנות את הגישה שלהם – לפעול כדי שהאימון וההדרכה ברפואה יהיו יוותר אנושיים. כיום פרק ההתמחות הוא אכזר ואף ברוטלי בעיקר עקב חסר מתמשך של שעות שינה. ויש גם במהלך הפרק הזה לא מעט פגיעות בזכויות אנושיות: על בתי החולים שבהם מבוצעות ההתמחויות לדאוג שרופאים צעירים ישנו, יאכלו ויוכלו להקדיש זמן גם לבני המשפחות שלהם. כי רופאים הם בני אנוש".
צריכים לזכור, כתבה ד"ר וויבל: "רופאים הם בדרך כלל אנשים מחוננים ועם זאת אינדיבידואלים מורכבים מאוד. לרוב האנשים הללו המתמסרים לרפואה מוחות מזהירים והם בעלי יכולת להתמודד עם בעיות מורכבות מאוד. אלא שצבר עולה של עבודה אינטנסיבית ולחצים מקצועיים תורמים לכך שרופאים נקלעים למצבים מביכים ושוקעים בתחושה לפיה רפואה הוא מקצוע שיש בו עינוי איום ונורא, וכאשר מחשבות כאלו משתלטות על אדם, הוא מחפש דרך לשים לכך קץ".
יש לציין שבעקבות כמה מקרים של רופאים וסטודנטים לרפואה ששלחו יד בנפשם בארה"ב (חמישה מקרים בתוך 18 חודש רק בניו יורק) החל גם האיגוד האמריקני של הקולג'ים לרפואה (AAMC) לתת את הדעת לבעיה. לפני כמה שבועות הודיע נשיא ומנכ"ל האיגוד, ד"ר דארל קירש, כי "בתי הספר לרפואה ובתי החולים האוניברסיטאיים מודאגים מאוד מקיומה של הבעיה ומהעלייה שחלה במימדיה, נוכח שחיקה, דיכאון ומחשבות אובדניות בקרב סטודנטים לרפואה ומתמחים צעירים. כרופא פסיכיאטר אני מחויב אישית ומקצועית לשים קץ לאפדמיה הזאת".
ד"ר קירש וגם ד"ר פרי צאי, נשיא ההתאגדות האמריקנית של הסטודנטים לרפואה (AMSA), קראו לבתי הספר לרפואה ולמקומות שבהם רופאים מתמחים ומתמקצעים להיות יותר פרואקטיביים וליצור תכניות ייעוץ בתחום בריאות הנפש ועזרה מקצועית למי שנקלע למצוקה נפשית. "אנחנו חייבים להתמודד עם אירועים טראומטיים יומיומיים שכאלה ויש לאפשר למתמחים להביע את תחושותיהם ולתאר את החוויות הקשות שהם עצמם עוברים במהלך ההדרכה והאימון לקראת תואר ורשיון רופא". בכנס שקיימה ההתאגדות אף הוצע לבנות תכניות של אימוני יוגה ומדיטציה מיוחדים לרופאים כדי לחלצם ממחשבות אובדניות.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
