סיפורה הישראלי והעולמי של הגזזת

הטיפולים בוצעו בכפייה במחנות הסגר ללא הסכמה וללא ידיעת ההורים!!!!
זה משנה משהו?

הטיפולים בוצעו בכפייה במחנות הסגר ללא הסכמה וללא ידיעת ההורים!!!!
זה משנה משהו?

פרופ' ברוך מודן גילה ופרסם בשנת 1974 את הקשר בין ההקרנות לגזזת וההתפתחות של גידולי ראש וצוואר וביניהם גידולי מוח.
בשנת 1994 חוקק החוק לפיצוי נפגעי גזזת.
הסרט "ילדי הגזזת" תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת" אשר כללה לכל הפחות כמאה אלף ילדים, אשר מתוכם רק עשרת אלפים שרדו את הטיפול.
פרופ' פריבס, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה, ביניהן הגזזת.
לפי הסרט "ילדי הגזזת", באותה תקופה משרד הבריאות הפדרלי של ארצות הברית חיפש לכאורה מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי בקרני רנטגן באין מפריע והמתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו.
שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, הסתכם בסכום של 60 מיליון לירות.
ובית החולים הכי גדול במדינת ישראל נקרא על שמו של חיים שיבא!
עם התבגרותם של חולי הגזזת החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן.
אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים.
בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של ילדי הגזזת התקשו הרופאים באבחון הדיאגנוזה הנכונה.
היו שנחשדו בהתחזות, אחרים נשלחו לאשפוז בבתי חולים לחולי נפש.
בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנות רפואית.
כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים.
הכנסת מיהרה לחוקק את חוק הגזזת בכדי למנוע את ההתערבות של בית המשפט העליון.
אבל מדינת ישראל לא הודתה בארחיותה לרשלנות רפואית ואף קבעה שלמעשה היא לא חייבת לפצות את מוקרני הגזזת.
בסעיפים הקטנים של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הפיצוי.
אבל בסופו של דבר מחקר שפורסם בשנת 2009 על ידי פרופ' שפרה שוורץ הראה כי הטיפול בקרינה למחלת הגזזת היה הטיפול הרפואי המקובל בכל מדינות העולם המערבי באותה תקופה.
זה משנה משהו? הרי זה לא שולל בכלל את קיומו של מחדל.
התגובה הזו בבלוק המזרחי ברשת מדגישה היטב את ההבדלים התהומיים בתפיסת המונח "צדק" בחברה המודרנית.

כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר" / שרלי בוקובזה
כותרת המאמר לדעתי היא גאונית: "כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר"!!!!!!
והמחברת, שרלי בוקובזה, כתבה בו בין היתר:
"השאלה של הגזזת איננה רק עד כמה הטיפול הזה היה מקובל, אלא למה הוא נעשה על בסיס אתני"
החוקרת מראה שנעשו עוד טיפולים כאלה בעולם באותה תקופה, אבל איפה?
כולם נעשו במדינות פשיסטיות לכן כדאי להתחיל במחקר שישווה בין טיטו לבן גוריון.
האם אוניברסיטת בן גוריון תממן מחקר כזה?"
חומר למחשבה, נכון?
זה מאוד מעניין כי אותה שיטה שראינו ב "עוולה החוקתית" והממלכתית הזו בנושא הגזזת מתקיימת בצורה זהה לחלוטין, אחת על אחת, ב "עוולות אזרחיות" בנושא רשלנות רפואית כשהקרבן כאן הוא איננו עדה שלמה אלא החולה המסכן קרבן של שיטות הניסוי והמחקר ובצע הכסף של המערכות הרפואיות השונות כולל חברות תרופות ומכשור רפואי הפועלות ומתעשרות באמצעות מערכת הבריאות הציבורית דרך רופאיה ובמיוחד מנהליה.
האם מישהו מיידע את החולים על ההשפעה הקטלנית של ההקרנות למוח לפני שניתן טיפול זה?
איך ייתכן כי אלפי חולים עוברים היום טיפול קרינתי למוח בלי טופס הסכמה בכלל?
האם מישהו מפקח על הכמות האדירה של הטיפולים הרדיו כירורגים למוח והאם האינדיקציה לביצועם נכונה?
האם מישהו בדק באמת את הקרבנות של הטיפולים האנטיקואגולנטים (נוגדי קרישה) הקטלניים שנותנים היום כמעט לכל אזרח במדינת ישראל מעל גיל 65?
האם מישהו בדק באמת את החיסונים המשוווקים כמו מותג אופנה לאוכלוסיות שלמות ואשר יעילותם ובטיחותם מוטלת בספק?
מאחורי כל אלה קיים רווח כלכלי מובהק של גורמים אינטרסנטיים.
וכפי שכתבה שרלי בוקובזה הגורמים המעורבים יממנו את כל המחקרים הרלוונטיים להוכחת צדקתם או חפותם אבל המחקרים הרלוונטיים להוכחת העוולה אין ולא יהיה מי שיממן!!!!!!!
בחברה החופשית של היום האזרח התמים הוא הקרבן.
אזרח לא תמים היום צריך לדעת מתי לקום ולהגיד לרופאים: את הטיפול הזה אני לא אעשה ואת התרופה הזו אני לא אקח.

פרופ' ברוך מודן גילה ופרסם בשנת 1974 את הקשר בין ההקרנות לגזזת וההתפתחות של גידולי ראש וצוואר וביניהם גידולי מוח.
בשנת 1994 חוקק החוק לפיצוי נפגעי גזזת.
הסרט "ילדי הגזזת" תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת" אשר כללה לכל הפחות כמאה אלף ילדים, אשר מתוכם רק עשרת אלפים שרדו את הטיפול.
פרופ' פריבס, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה, ביניהן הגזזת.
לפי הסרט "ילדי הגזזת", באותה תקופה משרד הבריאות הפדרלי של ארצות הברית חיפש לכאורה מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי בקרני רנטגן באין מפריע והמתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו.
שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, הסתכם בסכום של 60 מיליון לירות.
ובית החולים הכי גדול במדינת ישראל נקרא על שמו של חיים שיבא!
עם התבגרותם של חולי הגזזת החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן.
אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים.
בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של ילדי הגזזת התקשו הרופאים באבחון הדיאגנוזה הנכונה.
היו שנחשדו בהתחזות, אחרים נשלחו לאשפוז בבתי חולים לחולי נפש.
בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנות רפואית.
כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים.
הכנסת מיהרה לחוקק את חוק הגזזת בכדי למנוע את ההתערבות של בית המשפט העליון.
אבל מדינת ישראל לא הודתה בארחיותה לרשלנות רפואית ואף קבעה שלמעשה היא לא חייבת לפצות את מוקרני הגזזת.
בסעיפים הקטנים של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הפיצוי.
אבל בסופו של דבר מחקר שפורסם בשנת 2009 על ידי פרופ' שפרה שוורץ הראה כי הטיפול בקרינה למחלת הגזזת היה הטיפול הרפואי המקובל בכל מדינות העולם המערבי באותה תקופה.
זה משנה משהו? הרי זה לא שולל בכלל את קיומו של מחדל.
התגובה הזו בבלוק המזרחי ברשת מדגישה היטב את ההבדלים התהומיים בתפיסת המונח "צדק" בחברה המודרנית.

כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר" / שרלי בוקובזה
כותרת המאמר לדעתי היא גאונית: "כשנגמרים כל הטיעונים עורכים "מחקר"!!!!!!
והמחברת, שרלי בוקובזה, כתבה בו בין היתר:
"השאלה של הגזזת איננה רק עד כמה הטיפול הזה היה מקובל, אלא למה הוא נעשה על בסיס אתני"
החוקרת מראה שנעשו עוד טיפולים כאלה בעולם באותה תקופה, אבל איפה?
כולם נעשו במדינות פשיסטיות לכן כדאי להתחיל במחקר שישווה בין טיטו לבן גוריון.
האם אוניברסיטת בן גוריון תממן מחקר כזה?"
חומר למחשבה, נכון?
זה מאוד מעניין כי אותה שיטה שראינו ב "עוולה החוקתית" והממלכתית הזו בנושא הגזזת מתקיימת בצורה זהה לחלוטין, אחת על אחת, ב "עוולות אזרחיות" בנושא רשלנות רפואית כשהקרבן כאן הוא איננו עדה שלמה אלא החולה המסכן קרבן של שיטות הניסוי והמחקר ובצע הכסף של המערכות הרפואיות השונות כולל חברות תרופות ומכשור רפואי הפועלות ומתעשרות באמצעות מערכת הבריאות הציבורית דרך רופאיה ובמיוחד מנהליה.
האם מישהו מיידע את החולים על ההשפעה הקטלנית של ההקרנות למוח לפני שניתן טיפול זה?
איך ייתכן כי אלפי חולים עוברים היום טיפול קרינתי למוח בלי טופס הסכמה בכלל?
האם מישהו מפקח על הכמות האדירה של הטיפולים הרדיו כירורגים למוח והאם האינדיקציה לביצועם נכונה?
האם מישהו בדק באמת את הקרבנות של הטיפולים האנטיקואגולנטים (נוגדי קרישה) הקטלניים שנותנים היום כמעט לכל אזרח במדינת ישראל מעל גיל 65?
האם מישהו בדק באמת את החיסונים המשוווקים כמו מותג אופנה לאוכלוסיות שלמות ואשר יעילותם ובטיחותם מוטלת בספק?
מאחורי כל אלה קיים רווח כלכלי מובהק של גורמים אינטרסנטיים.
וכפי שכתבה שרלי בוקובזה הגורמים המעורבים יממנו את כל המחקרים הרלוונטיים להוכחת צדקתם או חפותם אבל המחקרים הרלוונטיים להוכחת העוולה אין ולא יהיה מי שיממן!!!!!!!
בחברה החופשית של היום האזרח התמים הוא הקרבן.
אזרח לא תמים היום צריך לדעת מתי לקום ולהגיד לרופאים: את הטיפול הזה אני לא אעשה ואת התרופה הזו אני לא אקח.

שפרה שוורץ היא הסטוריונית במרכז "פריבס" לחינוך רפואי באוניברסיטת "בן גוריון".
פרופ' פריבס, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה, ביניהן הגזזת.
לפי הסרט "ילדי הגזזת", באותה תקופה משרד הבריאות הפדרלי של ארצות הברית חיפש לכאורה מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי בקרני רנטגן באין מפריע והמתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו.
שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, הסתכם בסכום של 60 מיליון לירות.
ובית החולים הכי גדול במדינת ישראל נקרא על שמו של חיים שיבא!
לא פלא שהסטוריונית רפואית מ-"בן גוריון", תכתוב ספר ותעשה מחקר לנקות את פורופ' "משה פריבס" מאשמה, ואת ראש הממשלה "בן גוריון" ובדרך גם את פרופ' "שיבא".

מי שראה כמוני את "ילדי הגזזת" כמבוגרים סובלים וגוזזים תחת עינויים ונפטרים ללא מודע לא יכול "להבין" ולסלוח לקברניטי המדינה את אשר עשו לילדים המסכנים. תטהרו לעצמכם אם היו משקרים לכם ולוקחים את ילדיכם הרכים לקבל טיפול קרינה בלתי מבוקר על מחלה שפירה ולא מזיקה רק כי היא מדבקת. תתארו לעצמכם שלוקחים את ילדיכם ללא ידיעתכם מבית הספר ונותנים להם קרינה לראש בגלל כינים?

ופרופ' סדצקי, גם מחברת של ספר ההכחשה, מנהלת את מרכז גרטנר לאפידמיולוגיה בבי"ח שיבא, אותו חיים שיבא שהביא את מכונות הקרינה בסכום של 300 מיליון לירות בכדי להקרין את "ילדי הגזזת". כלומר, המחקרים לגבי טיפול הקרינה לגזזת מתבצעים על ידי בתי חולים, מכוני מחקר ואוניברסיטה על קרואים על שמם של האחראיים למתן הקרינה: בן גוריון, פריבס ושיבא.

מאמר נפלא הפרט ההוכחה שלא הייתה רשלנות בוודאי לא טיפול מפלה. טיפול מקובל בעולם.

כל דיווחי פר מודן על מנינגיומות מבוססים על מידע לא מבוסס ממקור שלישי

בספר ישנה מגמה ברורה לנסות להראות שההתנהלות הרפואית של הממסד כלפי מטופלי הגזזת הייתה טהורה וחפה מכל פשע. ניכר גם המאמץ להסתיר ולנסות להפריך כל חשד לגזענות וחוסר אחריות רפואית בפרשה. כל בר-דעת שמכיר את הפרשה יכול להבחין במגמה זאת. הספר מציג הרבה מידע עובדתי, אך יחד עם זאת מידע מטעה, וגרועה מזאת, לוקה בחוסר מידע חשוב.
פרופ' שוורץ טוענת כי לא הייתה שום גזענות ושום רשלנות בגלל העובדה שההקרנות נגד הגזזת היו שיטת הטיפול המקובלת והיעילה ביותר באותה תקופה. אך בטענה זו אין שום הוכחה. גזענות ורשלנות, אם אכן היו, נבעו מהיחס של הממסד והצוות הרפואי כלפי המטופלים ללא קשר לשיטת הטיפול הנהוגה. מה גם שבשנותיה הראשונות מדינת ישראל ידעה גזענות חריפה, בכל התחומים. לכן הניסיון להוכיח שלא הייתה גזענות בפרשת הגזזת מעלה חשד לצדקנות ומכאן למגמתיות כלשהי במחקר וערעור אמינותו.
בסרטו של בלחסן "ילדי הגזזת" ובפרק הטלוויזיה "הנאשם מת מזמן" העוסק בפרשת הגזזת מוצגות עדויות של מטופלים, שמצביעות באופן מפורש על גזענות והתאכזרות של הממסד בארץ כלפיהם. העובדה שבלחסן חזר בו והצטער על הפקת הסרט אינה רלוונטית לצורך העניין. בלחסן הציג חשדות כעובדות ועל כך הוא הצטער. אך פרופ' שוורץ אינה מציינת זאת בספר אלא משתמשת בעובדה זו להראות שכביכול כל המוצג בסרט אינו נכון ושלא היו דברים מעולם.
יש להפריד בין הטענות של בלחסן כלפי הממסד, שלא הוכחו כנכונים עד זמן הפקת הסרט, לבין עדויות המטופלים, שאמורים להוות מסמך לכל דבר ודבר. העדויות עצמן בסרט הן הרלוונטיות לצורך העניין. גם אם בלחסן טעה וגם אם הוא פעל בחוסר אחריות, עדויות המטופלים עצמן מהוות מסמך מאוד חשוב, שאינו נופל מכל מסמך היסטורי כזה או אחר לצורכי מחקר, וזו שגיאה חמורה להתעלם מהן. דרך אגב, למרות טעותו של בלחסן, החשדות שהוא הציג בסרט לגבי הממסד קיימות עד יום זה ואף אחד לא הפריך אותן, גם לא המסמכים והעובדות שמציגה פרופ' שוורץ.
בספר ישנן התייחסויות לא רלוונטיות ומטעות, ואף חמור מזה התעלמות ממידע שבעצם היה יכול לשנות את התזה של פרופ' שוורץ. לא מובן איך אפשר לעשות מחקר אקדמי על נושא הקשור בקבוצת אוכלוסייה מסוימת מבלי לראיין אנשים מאותה אוכלוסייה, שחלקם כשירים להתראיין. יתרה מזו, מחקר אקדמי רציני ומעמיק שקשור לאוכלוסייה מסוימת חייב לכלול מסקנות המבוססות על ראיונות עם אותה אוכלוסייה ולא להסתמך רק על מסמכים, כפי שעשתה פרופ' שוורץ. זה כמו לחקור בעיות בחיי נישואין מבלי לראיין נשואים או גרושים. סביר גם להניח שאותם מסמכים שעליהם התבססה פרופ' שוורץ, עד כמה שהם מגלים עובודת היסטוריות, לא יכילו מידע על רשלנות ומעשי גזענות, שנעשו על פי החשד כלפי המטופלים, שכן הם נכתבו בידי אנשי הממסד ואנשי רפואה שפעלו במסגרת הממסד. כך שהתייחסות רק למסמכים אינה מספיקה ואינה פועלת לטובת חשיפת האמת כולה.
עדויות המטופלים, לעומת זאת, ואולי רק הן, יכולות היו להראות את היחס שהמטופלים קיבלו. בסרטים שציינתי ישנן עדויות על טיפולים בכפייה, ללא ידיעה הורית, התאכזרות, חטיפות, סלקציה ועוד. רק מחקר ראיוני רציני יכול להצליב עדיויות שונות של אנשים שונים שלא מכירים אחד את השני ושלא תיאמו ביניהם מה לספר כדי לאמת מידע. מחקר ראיוני היה יכול לשפוך אור על הפרשה שעדיין לוטה בערפל. התעלמות זו מהעדויות נוחה לפרופ' שוורץ להצדקת התזה שלה ומדגישה את המגמתיות במחקרה.
הייתי רוצה לראות את פרופ' שוורץ נענית לאתגר ומבצעת מחקר אקדמי ראיוני, שבו היא מראיינת עשרות אם לא מאות מטופלי גזזת. לא רק מזרחים אלא גם אשכנזים לצורך האמינות, ואז לראות אם הייתה או לא הייתה גזענות, אם היה יחס מכבד או משפיל כלפי המטופלים ואם החשדות כלפי הממסד מוצדקות או לא. כל עוד אין מחקר מסוג כזה ימשיכו החשדות להטיל ספק באמינותו של כל מחקר בסגנון מחקרה של פרופ' שוורץ הלוקה בחסר.
אציין רק שבספר, לקראת סופו, ישנה התייחסות מזערית לעדויות (פרק זה לא נכתב בידי פרופ' שוורץ). ישנן מספר לא רב של עדויות מרחבי העולם, כשרק קומץ מתוכן הן של אנשים שאר טופלו בארץ. העדויות האלה מראות את הסבל הפיזי והנפשי שנגרם עקב הטיפולים הקשים אך הן לא נוגעות ביחס של הצוות הרפואי כלפי המטופלים ולא מפרטות את דרכי הפעולה שננקטו בעת מתן הטיפולים על ידי הצוות הרפואי. ההתייחסות הזאת לעדויות נראית כיציאה מידי חובה ואינה רצינית כאמור.
בספר ישנו פרק העוסק בתקשורת. גם פה ישנו ניסיון להסית את דעת הציבור לתזה של פרופ' שוורץ שלפיה הכל היה בסדר מבחינת הממסד. הפרק בא להראות שכביכול לא הייתה גזענות ולא רשלנות מפני שהתקשורת "העצימה את הדרמה" לדברי פרופ' שוורץ. התקשורת תמיד מעצימה את הדרמה. בכל פרשה מדינית שלא תהיה התקשורת מעצימה את הדרמה. זו תפקידה של התקשורת. היא הרי עושה זאת כדי להעלות את הרייטינג ולמשוך עניין. אך שוב, גם פה אין שום רלוונטיות לצורך המחקר בעובדה שהדרמה הועצמה. מה שרלוונטי באמת הן העדויות עצמן באותן תוכניות וכתבות שבהן הועצמה הדרמה. ההתעסקות בנושא העצמת הדרמה גורמת להסטה מנושא העדויות עצמן, ולכן גם פה ניכר המאמץ המגמתי של החוקרת לנסות להראות שהכל כביכול היה בסדר מצד הממסד תוך התעסקות בטפל במקום בעיקר.
הספר יצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובסיוע מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות הבריאות, ארגונים ממשלתיים במסגרתם פרופ' שוורץ פועלת, ומגמתו להציג את הממסד באור חיובי ברורה. לא מזמן שודר בערוץ 10 תחקירו של אמנון לוי בסדרת הטלוויזיה "פנים אמיתיות" בו הוא מציין עובדה זו ונוגע בעוד נושאים התואמים לנושאים שציינתי. לוי מראיין את פרופ' שוורץ, שבין היתר טוענת שהיא חוקרת שמסתמכת על מסמכים ולא על עדויות אנשים. לי זה נשמע לא אקדמי ולא אחראי. עדויות המטופלים הן, כפי שציינתי, אולי המסמך החשוב ביותר לחקר האמת, ולכל הפחות חשוב באותה מידה כמו כל מסמך היסטורי. בתוכניתו של לוי פרופ' שוורץ מתייחסת לעדויות בזלזול ופוסלת אותן. דבר זה מעלה חשד מאוד גדול לגבי אמינותה של פרופ' שוורץ כחוקרת אובייקטיבית המוכנה לבדוק כל מקרה לצורך המחקר באופן אובייקטיבי, כולל את העדויות עצמן. גם בזלזול זה ניכרת המגמה לטשטש כל חשד לאי-צדק, יחס משפיל וגזענות.
לסיכום מדובר במחקר מגמתי ולא מהיימן למרות המידע הרב והעובדתי בו. אין במחקר זה שום הוכחה שהתנהלות הממסד הייתה טהורה ונאותה ואין בו שום הפרכה של טענות וחשדות כנגד הממסד שנשמעו לאורך השנים. כן יש בו ניסיונות מגמתיים ולא אמינים להראות שהממסד פעל בטוהר מידות, התעלמות בולטת מעדויות המטופלים ומידע שמוצג באופן המכוון לקו המחשבה של החוקרת. וכל זה נראה כמגמה מכוונת לטיהור שמו של הממסד. הציבור הרחב מודע לחשדות וסבור שישנם עניינים נסתרים ובלתי פתורים בנושא ושהתנהלות הממסד בתקופת ההקרנות לא הייתה תקינה כפי שפרופ' שוורץ מנסה להראות. פרשת ילדי הגזזת מזכירה את פרשת ילדי תימן, שגם לגביה הציבור סבור שמעשי הממסד לא היו טהורים וחפים מכל פשע כלל. הספר כאמור גם לוקה בחוסר מידע חשוב שהיה יכול לעזור בחקר האמת. אני מאמין שיהיו עוד ניסיונות לחקור את האמת. יהיו עוד תוכניות טלוויזיה וכתבות בעיתונות וברשת שלאט לאט יחשפו את מעשיו של הממסד ושיערערו מחקרים מסוג זה. עדיין דרוש מחקר ראיוני רציני ומעמיק עם כמות נכבדה של ראיונות עם מטפולי גזזת בארץ כפי שטרם נעשה במדינת ישראל.