לפני שתגובש עמדה בנוגע למיקור שירותי הרפואה לחיילי צה"ל, כדאי לסכם את הציפיות שלנו מחיל הרפואה: אנחנו דורשים מחיל הרפואה לדאוג ולקדם את בריאות החיילים, להציל את כל הפצועים בעת מלחמה, לקחת אחריות על בריאות ועל כשירות החיילים ולהעניק טיפול רפואי איכותי וזמין (אחריות חיל הרפואה בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי).

מושג כשירות החייל מתייחס ליכולת החייל לבצע את משימותיו. החלטות העוסקות בכשירות דורשות מקצועיות ומיומנות בתחום שונה מהרפואה הרגילה. רופא צבאי, המשרת עם היחידה הצבאית, מחובר למשימותיה, מכיר את המפקדים ואת החיילים, הוא הגורם הממונה והמקצועי לקבל החלטה לא פשוטה זו של כשירות החייל. הרופא הצבאי נמצא עם חייליו גם בעתות חירום (חשוב לחוסן של הצבא) ועוקב אחרי בריאותם וכשירותם ומתאים את החלטותיו לנסיבות המשתנות.

צה"ל, כצבא העם המתבסס על גיוס חובה, בונה על חיל רפואה מקצועי ודורש ממנו להיות שומר הסף, המתמרן בין כשירות החייל ורצונו לשרת (או לא) לבין צורכי המערכת. זהו צומת מורכב, הדורש מיומנויות ויכולת עמידה בהחלטות מקצועיות. אנחנו, אזרחי ישראל, המדברים על השוויון בנטל, מבקשים מחיל הרפואה קבלת החלטות שקולות ונכונות בנוגע לשערי הכניסה והיציאה מהשירות הצבאי. החלטות אלו קובעות מי ישרת ומי יקבל פטור וגם מהות השירות ואורכו.

לחיילי צה"ל, לבנינו ולבנותינו, שבבסיסם הם אוכלוסיה צעירה ובריאה, מגיע שירות רפואי איכותי וזמין. שירות זה יכול וחייב להינתן בנורמות הצבאיות ובאחריות חיל הרפואה של צה"ל.

כבר "היינו בסרט הזה" לפני כחמש שנים. כשכיהנתי כמפקד שירותי הרפואה, הפסקנו את מיקור החוץ לחיילי הקריה ותל השומר. הם קיבלו טיפול באמצעות קופות החולים שעשו עבודה טובה. אך "תופעות הלוואי" של טיפול בחיילים מחוץ לצה"ל היו קשות:

  • נוצרה הפרדה בין טיפול בבעיות הגופניות (טופלו בקופות החולים) לבעיות הנפשיות (טופלו בצה"ל). ראיית הגוף והנפש כשלם נפגעה. יכולת חיל הרפואה למצות את אחריות המלאה על הבריאות והכשירות - פחתה.
  • בסיסי הקריה ותל השומר התרוקנו מחיילים. התופעה זלגה לנגדים ולקצינים הצעירים. הכנת רשימת שמירה הפכה לאתגר גדול. יכולת הפיקוד של המפקדים נפגעה. אי השוויון בנטל קיבל משמעויות נוספות.
  • כשהתקבלה ההחלטה לחזור הביתה, היה משהו נוסף וכביכול "שולי" בהחלטות – כסף!

קופות החולים דרשו תוספת תקציב גדולה כדי להמשיך ולטפל בחיילי צה"ל. הבנו שטיפול בחיילים על ידי חיל הרפואה הוא הנכון והיעיל יותר. תופעות אלו מעלות שוב את שאלת יעילות השירות הרפואי הצבאי וטובת החיילים וצה"ל.

הבעיות בשירותי הרפואה בצבא דומות לבעיות במערכת האזרחית - זמינות שירותים (בעיקר כשמדובר ברפואת מומחים ובפריפריה, שם נמצאים החיילים הקרביים).

הסובלנות שלנו לתור ארוך של חיילים נמוכה יותר מאשר לתור אזרחי ובצדק, בדיקת החייל נדרשת בהקדם ויש לה השלכות על הכשירות והתפקוד.

החלק המשמעותי בבעיה ובפתרון הוא משאבים ולא האחריות והסמכות. אני מציע להקצות את כל המשאבים שיידרשו למיקור החוץ (והם רבים) לחיל הרפואה. אני בטוח, מתוך היכרות רבת השנים, שחיל הרפואה יכול לספק את המענה המתאים.

עוד נקודה למחשבה: קיים קשר הדוק בין תפקוד חיל הרפואה בשגרה לבין יכולותיו במלחמה. מי שחושב שחיל רפואה מצומק יכול להימתח במלחמה טועה ומטעה, ואסור לתת לזמן להוכיח זאת. ההחלטה על הפרטת השירות הרפואי היא החלטה על עתידו וערכיו של הצבא שלנו!

(המאמר התפרסם לראשונה ב-29.5.18 ב"ידיעות אחרונות")