הרופא ד"ר אמיר גניאל, שהיה עד לפני כשלוש שנים בכיר במחלקה לניתוחי לב-חזה במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב ובצעירותו מטובי השחיינים בישראל, הלך לעולמו אתמול (ג') בארה"ב, בגיל 55, לאחר התמודדות ממושכת עם מחלה קשה.

"הוא היה רופא מצוין, מעמיק, חכם, רציני, דידקטי ומדויק מאוד, כזה שאפשר היה לסמוך עליו ממש בעיניים עצומות, משכמו ומעלה", סיפר עליו עמיתו ד"ר ינאי בן-גל, מנהל המחלקה לניתוחי לב-חזה ב"איכילוב".

ד"ר גניאל ז"ל למד רפואה באוניברסיטת בן גוריון באר שבע ושנים רבות היה רופא בכיר במחלקה לניתוחי לב-חזה ב"סורוקה". הוא יצא לבוסטון להתנסות קלינית וכשחזר לישראל, שב לעבוד ב"סורוקה". ב-2009 עבר ל"איכילוב".

"אמיר העביר את היחידה לטיפול נמרץ בניתוחי לב-חזה אצלנו לסטנדרטים חדשים. הוא שינה כאן הרבה, יצר פרוטוקולים חדשים, הכניס חידושים טיפוליים", סיפר ד"ר בן-גל בשיחה ל"דוקטורס אונלי". "אצלנו נמצאים חולים קשים במיוחד, כאלה שמצבם יכול להשתנות בבת אחת, וד"ר גניאל היה אחראי על הטיפול בחולים אלה. הוא ביצע כאן עבודה מקצועית ברמה גבוהה מאוד".

לפני כשלוש שנים קיבל ד"ר גניאל הצעה שאי אפשר היה לסרב לה –תפקיד בכיר בבית החולים של אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, מהמוסדות הרפואיים רבי המוניטין בעולם במיוחד בתחום ניתוחי לב-חזה. "כאשר הגיש את הבקשה לצאת לארה"ב לתפקיד הזה, נתנו לו את ברכת הדרך והיה ברור לכולם כי הדלת ב'איכילוב' פתוחה לפניו תמיד, אם יחליט לחזור. שמרנו על קשר רציף איתו", סיפר בן-גל.

מה שעמיתיו הרופאים זוכרים שברגעים של שבירת מתח בעבודה המאוד מאתגרת במחלקה, "דיברנו איתו על שחייה, על הקריירה המפוארת שעשה כשחיין".

שיאים ספורטיביים בענף השחייה

גניאל, יליד ירושלים, החל להתאמן בשחייה ב-1970 בקליפורניה, שם עשה אביו הפיזיקאי את הפוסט-דוקטורט שלו. כשחזרה המשפחה לישראל, התאמן אמיר בבריכת השחייה של מכון ויצמן למדע ברחובות.

הוא היה רק בן 13 כהגיעה הפריצה הגדולה שלו כשחיין, כאשר שקבע שיא ישראלי ב-800 מטר לבוגרים ונטל שבעה תארי אליפות ישראל לגילאים. ב-1978 לקח חלק באליפות העולם לבוגרים – הגם שהיה רק בן 15, צעיר השחיינים, וסיים במקום ה- 27 עם שיא ישראלי ב-200 מטר חתירה. שני השיאים לגילאי 13 שקבע בשנות ה-70 מחזיקים מעמד עד היום.

בגיל 17 הוא היה אמור להשתתף במשחקים האולימפיים במוסקבה לאחר עונת הישגים ושיאים מצוינת במיוחד במהלכה היה לשחיין הישראלי הראשון שירד מ-4 דקות במשחה 400 חופשי. אלא שבסופו של דבר, ישראל הצטרפה לחרם האמריקני על אותה אולימפיאדה וכך החמיץ את החלום האולימפי. בתחילת שנות ה-80 קבע גניאל ארבעה שיאים לבוגרים במשחים ל-200, 400, 800 ו-1,500 מטר שהחזיקו מעמד כמה שנים טובות. שיאו ב-400 חופשי החזיק מעמד 13 שנה ונשבר רק ב-1993.

במכביה ה-11 בשנת 1981 נטל חמש מדליות – שתי מדליות זהב ושלוש מדליות כסף ו"בתחרויות שמונה האומות" צבר שש מדליות זהב וארבע מארד. לאחר מכן הודיע על פרישתו מהנבחרת הלאומית והוביל את הקמת איגוד השחיינים שמטרתו היה להגן על זכויותיהם.

ותיקי השחייה בישראל סיפרו כי הסיבה למפנה שחל בקריירה שלו היה כאשר נאלץ לשלם מכספו האישי על כרטיס טיסה מלוס אנג'לס שבה למד, לישראל, כדי להתחרות בנבחרת ישראל וכדי לייצג את המדינה. כעבור זמן מה חזר בו ושב להשתתף בתחרויות שחייה במשך שנתיים נוספות.

ב-2016 שימש ד"ר גניאל כיו"ר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי בישראל לקראת אולימפיאדת ריו. בנו, השחיין אמרי גניאל, היה אלוף ושיאן ישראל ב-100 מטר חזה וייצג את המדינה באולימפיאדת לונדון ב-2012 ובאליפות העולם בברצלונה ב-2013.

יו"ר איגוד השחייה, סימון דוידסון, ספד לד"ר גניאל: "גדלתי על ההישגים, החתירה להצלחה והספורטיביות שלו. בשבילי היה דמות לחיקוי. הוא ליווה אותנו באיגוד בוועדות השונות ובהנהלה. היה איש מדהים: רופא בחסד עליון, מסור בכל רמ"ח איבריו. מותו הוא אבידה גדולה מאוד לעולם הרפואה הישראלי ולשחייה".

אגודת הפועל דולפין נתניה, שבה הבן אמרי היה חבר (שחיין חזה), הספידה אותו: "ד"ר אמיר גניאל היה אחד מגדולי השחיינים בהיסטוריה של ישראל. היה בשנות ה-80-70 השיאן הישראלי הבלתי מעורר בכל משחיי החופשי החל ב-100 מטר וכלה ב-1,500 מטר. חלק מהישגיו דירגו אותו בעשיריה הראשונה של השחיינים בעולם. איכות הישגיו היתה כל כך גבוהה עד שנדרשו לשחייני ישראל הצעירים שבאו אחריו עשרות שנים כדי לשבור את שיאיו".

מאמן השחייה הוותיק והפרשן בוקי צ'יש, שאימן את גניאל, אמר עליו: "הוא היה ללא כל ספק 'תופעה' בספורט שלנו. רציני, מתמיד. לא היו כאן דומים לו. היה אחד השחיינים הטובים בעולם בגילו. כאשר התכונן בעת שהותו כנער בארה"ב לקראת אליפות בתי הספר התיכוניים של דרום קליפורניה, שחה באימוניו 300 ק"מ בחודש (!). בשנות ה-70 נחשב לילד פלא בשחייה, אחד השמות הגדולים של ענף ספורט בישראל, לדורותיו".

בגיל 12, סיפר צ'יש, סבל אמיר מגידול סרטני ברגל שהצריך ניתוח. הוא הפסיק לשחות חצי שנה ולאחר מכן היה מגיע לבריכה על קביים, וכך נכנס לשחות. אין ספק שהמצב הרפואי פגע בשחייה שלו, אבל הוא לא ויתר. התמקד בסגנון החתירה, מאחר שבסגנונות האחרים צריך רגליים חזקות יותר. "איכויותיו כשחיין עזרו לו בקריירה הארוכה שעשה כרופא מנתח".