פרופ' סטנלי פלקאו (Falkow) מאוניברסיטת סטנפורד, מדען בעל שם עולמי, עטור באותות כבוד רבים. מי שגילה כיצד מתפשטת האנטיביוטיקה בקרב חיידקים עד שהם נעשים עמידים לה וכיצד חיידקים עמידים גורמים למחלות ומי שסירב בעקשנות לקבל את פרס נובל, שאין חולק על כך שהגיע לו, מת בתחילת החודש (5.5.18) בביתו בפורטולה ואלי, קליפורניה, בגיל 84.

סיבת המוות, כפי שסיפרה אשתו, פרופ' לוסי טומפקינס - סיבוכים של התסמונת Myelodysplastic , מחלה נדירה הגורמת לכך שמח עצם לא מייצר היטב תאי דם.

לאורך הקריירה המדעית הארוכה שלו המשיקה לרפואה, הוא זכה כמעט בכל אות כבוד מרכזי במדע, בכלל זה במדליה הלאומית של ארה"ב ב-2004. ב-2017 קיבל את מה שנחשב בעיניו לכבוד הגדול ביותר כאשר נבחר לחבר ב-Royal Society הבריטית שנוסדה ב-1660 ובין חבריה היו גדולי המדע בכל הזמנים: ניוטון, דארווין ואיינשטיין.

בסוף שנות ה-70 הוא האיץ ב-FDA להטיל איסור לשימוש באנטיביוטיקה במזון לחיות משק כדי לצמצם יצירת חיידקים עמידים בחוות החקלאיות. הגם שראש ה-FDA באותם ימים, דונלד קנדי, השתכנע, המאמץ בכיוון הזה כשל

פרופ' פלקאו, שגילה אחת מהדרכים החשובות ביותר כיצד חיידק נעשה עמיד לאנטיביוטיקה, החל במחקר בנושא זה כאשר בעבודת תצפית ראה כיצד עמידות זאת מועברת מחיידק אחד לאחר.

בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת מצאו חוקרים כי לעכבר עירוני בניו יורק יש גנים עמידים לאנטיביוטיקה. המחקר הראשוני בנושא הזה פורסם בכתב העת mBio (מיקרוביולוגיה) ובו נבדקו דגימות ממערכת העיכול של 416 עכברים שנלכדו בבית מגורים בניו יורק. החוקרים מצאו שישה עכברים שנשאו את הגנים והגיעו למסקנה כי תרופות אנטיביוטיות לא יהיו יעילות לטיפול בבעיה זאת.

ד"ר יאן ליפקין הוביל את המחקר, שבו השתתף פלקאו והגיע למסקנה שכ-40% מהעכברים נושאים חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה ומחוללי מחלות, כמו E.Coli, סלמונלה ו-Klebsiella Pneumonia - מין של חיידקים גראם-שליליים בצורת מתג, השוכן דרך קבע במעיים של בעלי חיים ומסוגל לגרום לדלקת ריאות, אך לרוב מעורב בדלקת דרכי השתן או בזיהומי פצעים נרכשים בבתי חולים, בפרט אצל אנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת או כושלת.

החוקרים שגילו זאת שיתפו פעולה עם ה-CDC וגילו קשר בין החיידק שבידדו לבין כמה התפרצויות של מחלות אלו בארה"ב, בכלל זה בשנים האחרונות.

בשנות ה-70 גילה פלקאו כיצד כל זה מתרחש: הוא גילה טבעות זעירות של DNA – פלסמידים – שמכילים את הגנים שגורמים לחיידק  "אטום" לאנטיביוטיקה ואלו יכולות לעבור מקבוצת חיידקים אחת לאחרת.

פלקאו הבין מהן ההשלכות של תגליתו: חיידקים עמידים משגשגים בנוכחות אנטיביוטיקות ואז תכונה זאת מועברת לחיידקים אחרים. בסוף שנות ה-70 הוא האיץ ב-FDA להטיל איסור לשימוש באנטיביוטיקה במזון לחיות משק כדי לצמצם יצירת חיידקים עמידים בחוות החקלאיות. הגם שראש ה-FDA באותם ימים, דונלד קנדי, השתכנע, המאמץ בכיוון הזה כשל.

הוא סירב להיענות לבקשות חוזרות ונשנות של אוניברסיטת סטנפורד, ממש מדי שנה, שיסכים להיות מועמד לפרס נובל. האוניברסיטה הגישה את המועמדות אבל הוא חזר על סירובו. "זה הדבר האחרון בעולם שאני רוצה בו'", אמר

עוד גילה פלקאו שפלסמידים יכולים להכיל גנים גורמי מחלה ולהעביר אותם לחיידקים אחרים וזה הוביל למחקר על סיבתיות של מחלה, כלומר למחקר שנותן מענה לשאלה, למשל, כיצד גנים אלה שעברו מחיידק לחיידק הפכו למיקרובים פחות מזיקים מאלה שגורמים לנזק ולמחלות כמו שלשול. הוא הגיע למסקנה כי הגנים המתווספים לאלה של החיידק מייצרים רעלנים (טוקסינים). בהמשך, להפתעתו, כך הסביר, גנים מאפשרים לחיידק ליצור חלבונים שמאפשרים להם להיצמד לתאים מארחים, "להתחפר" בתוכם ולחיות בהם. פלקאו טען כי מטרתם של המיקרובים היא להימצא בדו קיום עם בני אדם ולא להרוג אותם.

בנוסף להיותו חוקר הוא הדריך דור שלם של מדענים צעירים, רובם לתוארי PhD ופוסט-דוקטורנטים. כל אלה שהכירו אותו זוכרים שהיה נדיב, עניו ועודדם לעסוק בפרויקטים מחקריים. ד"ר ג'וזף סט.ג'ים, רופא ראשי בבית החולים לילדים בפילדלפיה, סיפר למשל ל"ניו יורק טיימס" כיצד הוא למד אצל פלקאו בפוסט-דוקטורט על חיידק ה-Hemophilus.

אבא מוכר נעליים, אמא מוכרת מחוכים

סטנלי פלקאו נולד ב-24 בינואר 1934 באולבני, מדינת ניו יורק. אביו עסק במכירת נעליים ואמו ניהלה חנות למחוכים. כסף היה במשורה ושנים לא מעטות התגוררה המשפחה דלת האמצעים בדירה קטנטנה. לא היו בה ספרים, אבל בגיל 11 מצא פלקאו בספריה את הספר הקלאסי "ציידי החיידקים" וזה הצית את שאיפתו לעסוק במיקרוביולוגיה ובווירולוגיה. רק בכיתה ח', סיפרה אלמנתו, זכה לראשונה להרכיב משקפיים כדי שיוכל לקרוא טוב יותר את מה שנכתב על הלוח בכיתה. הציונים הגרועים שהשיג עד אז במבחנים – נסקו.

הוא למד באוניברסיטת מיין ודוקטורט קיבל באוניברסיטת בראון. לאחר שהועסק במכון המחקר וולטר ריד של צבא ארה"ב במרילנד, הוא הגיע ב-1981 לסטנפורד בקליפורניה. את חופשות הקיץ בילה במעבדות המכון הלאומי לאלרגיה ומחלות זיהומיות, וכאשר לא היה ליד מיקרוסקופ-אלקטרונים כדי לחקור חיידק, מצא שעת פנאי לדיג.

אלמנתו סיפרה כי הוא היה "חרדתי מאוד כאשר נקלע לאירועים גדולים" וזו בין הסיבות שסירב להיענות לבקשות חוזרות ונשנות של אוניברסיטת סטנפורד, ממש מדי שנה, שיסכים להיות מועמד לפרס נובל. האוניברסיטה הגישה את המועמדות אבל הוא חזר על סירובו. "הוא פשוט לא רצה את זה. 'זה הדבר האחרון בעולם שאני רוצה בו'", אמר, ויום לפני מותו אף אמר לרעייתו: "לפחות לא זכיתי בנובל".

עמיתיו סיפרו כי הגם שהיה מרצה מבוקש מאוד ויוצא מהכלל, היה  "ממש מתייסר לפני כל שיחה או הרצאה. הוא חשש שכאשר יודו לו מאזיניו, או כאשר סטודנטים שלו יקבלו אותות הוקרה, יראו אותו  בוכה מרוב התרגשות. הוא למד עם הזמן לשלוט בדמעות אבל סיפר למקורביו שהוא "עובד קשה כדי שלא לבכות ממש".

אחד מעמיתיו פרופ' דייויד רלמן, גם הוא מסטנפורד, אמר ל"ניו יורק טיימס": "פלקאו הרגיש תמיד נוח בחברת חיידקים מאשר עם בני אדם".