עבד אל-רחמן נופל, בן 11 וחצי, נפצע ברגלו מירי חיילים בבוקר יום שלישי, 17.4, בשעה שהשתתף בהפגנה במחנה אל–בוריג'. בבית החולים "שיפא" בעזה החליטו הרופאים להעבירו לבית חולים בגדה המערבית משום שלא היו בידיהם האמצעים והמומחיות לטפל בו. פניית המשפחה לישראל, לאשר את יציאתו לבית החולים "איסתישארי" ברמאללה, נדחתה. על פי בקשת המשפחה, פנתה עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א) למפקדת התיאום והקישור לעזה, ולאחר שלא נתקבלה תשובה הוגשה עתירה לבג"ץ. רק אחרי הגשת העתירה ניתן היתר ליציאה לטיפול, כיממה וחצי לאחר הפציעה. אמו לא קיבלה היתר יציאה, ולא התאפשר לה ללוות את בנה. בבית החולים ברמאללה לא הצליחו להציל את רגלו והיא נקטעה.

ד"ר ג'מאל חיג'אזי, כירורג כלי דם מבית החולים "שערי צדק", שהשתתף במשלחת סיוע רפואי של רל"א בעזה, נשאר במקום על מנת להמשיך ולסייע בטיפול בפצועים. הוא מדווח שאין ציוד בסיסי לבדיקת זרימת הדם, אין צנתרים, אין אנטיביוטיקה, אין חומרי חיטוי, אין חוטי תפירה לניתוחים עדינים. כדבריו: "אתה מרגיש כאילו זרקו אותך למדבר. אפילו בבית חולים שדה המצב יותר טוב מאשר בבתי חולים ברצועה".

הכמות העצומה של פצועים שהגיעו לבתי החולים בעזה היא אתגר בלתי אפשרי, שגם מערכת הבריאות המפוארת של ישראל היתה מתקשה מאוד להתמודד איתו. המצב חמור כפל כפליים בעזה, הן בשל מחסור קריטי ברופאים מומחים והן בשל היעדר ציוד רפואי בסיסי. לבית החולים האירופי בעזה הגיעו בשבועות האחרונים חמישה פצועים שנפגעו בכבד. כולם מתו בשל היעדר מנתח מומחה בתחום.

עמדת המדינה הובהרה בתשובתה לאחת העתירות שהוגשו בבקשה לאפשר לשני פצועים לצאת לטיפול בגדה, בניסיון להצילם מקטיעת רגליים. וכך השיבה המדינה: "המשיבים לא נעתרו לבקשות אלה משום שפציעותיהם של העותרים נגרמו כתוצאה מהשתתפותם באירועי הפרות סדר אלימות שאותן אירגן ארגון החמאס".

מציאות שבה מפגינים שאינם חמושים נורים, וביניהם גם כאלה שנורים למוות, היא מציאות מקוממת בפני עצמה. אולם, על מפגינים שנפצעו צריכים לחול כללים אחרים. עליהם להגיע לטיפול הולם בזמן הקצר ביותר. אין לקבל את סירוב המדינה לאפשר טיפול בפצוע עקב הנסיבות שבהן נפצע – תוך התעלמות ממצבו הרפואי, גם כשהוא בסכנה לאובדן איבר או לאובדן חיים. מניעת קבלת ההיתר על אף השיקולים הרפואיים הכבדים היא מעשה נפסל ואכזרי. האין זה עונש מספיק ומרתיע שצעיר נפצע קשות, מתייסר ונזקק לניתוח? מה מצדיק לדון אותו לקטיעת רגל או למוות?

למרות המצב הקשה ברצועה, ועל אף המספר הגדול של הפצועים והפציעות החמורות, הוגשו רק 28 בקשות להיתר יציאה לטיפול רפואי. לא מדובר באשפוז בבתי חולים ישראליים, אלא רק בהיתר מעבר לגדה. 19 מהבקשות סורבו. גם בחלק מאלה שהותרו נעשה הדבר רק לאחר פנייה לבית המשפט – והרי המצב לא השתנה. שינוי ההחלטה רק מדגיש את השרירותיות בסירוב, והעיכוב שנגרם מביא להחמרה קריטית במצבם של הפצועים.

שירתתי שנים רבות כרופא בצנחנים. השתתפתי בשלוש מלחמות ובאירועים רבים של מרדפים ושל פשיטות באדמת אויב והגעתי לדרגת סגן אלוף. היתה לנו מסורת מפוארת בצה"ל, שעם שוך האש אנו מטפלים לא רק בפצועים שלנו אלא גם בפצועי האויב. זה הקוד האתי של צה"ל שהייתי גאה בו. זה גם הצו המוסרי של היהדות. אלא שהפעם ההתמודדות היא עם מפגינים צעירים, שנורים ממרחק מאות מטרים ואינם מהווים איום של ממש על חיי חיילינו.

גם בעתות מלחמה, ובוודאי בהתמודדות עם מפגינים לא חמושים, יש מקום להקפיד על צלם אנוש. האתיקה הרפואית וההנחיות של גופי ההצלה והבריאות בישראל מחייבות מתן טיפול הולם לפצועים ללא קשר למעשיהם קודם לפציעה.

(הטור פורסם לראשונה ב"הארץ", 14.4.18)