תהליך הקריסה של מערכת הרפואה הישראלית הוא אסון לאומי מתמשך, שפוגע בביטחון הבריאותי של כל אחד מאיתנו, יום אחרי יום.

אילנה, בת 45, הופנתה בבוקר על ידי רופא המשפחה שלה לחדר מיון בבית חולים מרכזי עקב קוצר נשימה ופליטת כיח דמי בכמות מרשימה. בחדר המיון נלקחו בדיקות דם ובוצע סי טי ריאות שהדגים תסחיף ריאתי (מצב דחוף ומסכן חיים).

לאחר כ-12 שעות במיון, שאותן תיארה אילנה כ"מלחמת עולם", היא אושפזה במחלקה הפנימית, שם הציעו הרופאים להתחיל טיפול באופן מיידי. החולה הסובלת והמותשת הגיעה למחלקה העמוסה לעייפה, בסביבות 9 בערב באשליה שהגיעה לשלב המנוחה והטיפול. להפתעתה, נאמר לה כי אין מיטות פנויות במחלקה וכי עליה לישון על כורסא במשך הלילה.

שאלתה אם למחרת בבוקר תמצא לה מיטה פנויה, נענתה כי ייתכן שהיא תיאלץ לשהות בכורסא במשך יומיים שלושה נוספים לפחות. בתסכולה הרב, ביקשה אילנה לשחררה מהאשפוז. למרות שהובהר לה כי מדובר בסכנת חיים, היא חתמה על ויתור אשפוז תוך תחושת השפלה קשה, והלכה לישון בביתה, זאת למרות שהייתה מודעת לקיצוניות המעשה שעשתה. היא העדיפה לקחת על עצמה סיכון כיוון שהייתה בטוחה כי החלופה של אשפוז בתנאי אי ספיקה עלולה לסכן את חייה לא פחות ממצבה הרפואי.

איך הגענו למצב כזה? ב-1983 שבתנו רעב כשהבנו שמסוכן לאשפז קשישות במסדרון, היום לבנותיהן ונכדותיהן אין מיטה אפילו שם.

מערכת הבריאות הישראלית: פיגוע המוני יומיומי

הנתונים מתפרסמים מדי שבוע בתקשורת ובדו"חות, אך המערכת ממשיכה להידרדר באין עצור. איך ייתכן שמדינה שגאה ברמת רפואה מהמתקדמות בעולם, בטכנולוגיה ומחקר בחזית החדשנות, בסל תרופות מכובד וברופאים ואחיות שרק בזכותם המערכת עדיין מתפקדת, סופגת מדי יום פיגוע המוני של עשרות מתים מטעויות רפואיות ומנזקי המערכת?

קורבנות התהליך המסוכן הזה מתחלקים לשני סוגים: הקורבנות מתחלפים הם המטופלים ובני המשפחות שלהם, החווים פגיעה בדרגות שונות, חלקם מתים, אחרים נפגעים בריאותית או נפשית ומשתדלים לשכוח עם עבור זעם.

ואילו הקורבנות הקבועים הם הרופאים והאחיות המסורים, הנושאים על גבם את תחלואי המערכת, פועלים בתת תנאים ועושים מאמץ עליון לעמוד בתנאי פיגוע המוני מתמשך. חלקם בערפול תודעה אחרי תורנויות וכוננויות סוחטות, עייפות והצפה של דרישות.

המערכת הרפואית הישראלית זוכה למחמאות בינלאומיות בזכות ההון האנושי שלה, צוותי הרפואה הנסחטים עד לשד עצמותיהם, סופגים את האש הצולבת כשהם כורעים מול עומס דרישות ומטלות, נמחצים בין הצורך לטפל בכמות גדולה של חולים, לבין החשש המתמיד מתקיפות ותביעות.

אך אל מול המחמאות על הישגי הרפואה, ישראל מדורגת במקום מאוד לא מחמיא במדדי מערכת הבריאות ביחס למדינות OECD אחרות. כשהמערכת באי ספיקה, היא פועלת לאורך זמן בדגש על מה שדחוף, נושאים חשובים נדחקים הצידה ובדרך הולך לאיבוד חלק חשוב מהעיקרים הבסיסיים של התנהלות רצויה וקשר אנושי קשוב. תיפקוד כזה הרסני למערכת.

התוצאה העגומה הינה פגיעה באמון המטופלים ברופאים ובאחיות, מבלי שאלו יזהו כי שורשי הבעיה מקורם במערכת – בתנאי העבודה ולא בצוות הרפואי.

75% ממקרי המוות מזיהומים בבתי חולים ניתנים למניעה

לכולנו מטרות משותפות – הפחתת הסבל המיותר שנגרם במסדרונות הרפואה, שיפור בטיחות הטיפול הרפואי ושיפור היעילות שלו. אלו מטרות שניתן להשיג רק באמצעות דגש על שימור המשאב העיקרי של המערכת הרפואית: טיפוח ושמירה על צוותי הרפואה, רק כך יוכלו לתת טיפול ראוי למטופלים שחייהם ובריאותם תלויים בהם.

 מספר נתונים אובייקטיביים שאמורים להדאיג כל אחד ואחת מאיתנו:

  • בכל יום מתים עשרות אנשים ומאות נפגעים עקב מצוקת המערכת: תמונה עגומה זו, הנגזרת מדו"ח מבקר המדינה, שלפיו בין 4,500 ל-6,000 איש מתים בישראל מדי שנה מזיהומים נרכשים בבתי חולים ש-75% מהם הם בני מניעה, היא רק קצה הקרחון.
  • הביטחון הבריאותי שלנו, של ילדינו והורינו בסכנה: מערכת הרפואה בישראל, המצויה בתת תקצוב מתמשך ובפערים הולכים וגדלים בין כוח האדם המטפל לבין צורכי האוכלוסייה ההולכת ומתבגרת, נמצאת על פי תהום. התראות חוזרות על קריסה צפויה אינן מעוררות את הציבור הישראלי לפעולה, זאת למרות הדוגמא המוחשית של קריסת מערכת הבריאות האנגלית שנחשבה בעבר למערכת בריאות ציבורית יציבה וטובה.
  • כמות המתים והנפגעים שלא לצורך במערכת הבריאות גדולה יותר מכמות נפגעי הטרור ותאונות הדרכים גם יחד: אם הציבור הרחב יתעורר להבין זאת, ייתכן שנצליח לרתום ולאחד כוחות של הציבור ביחד עם צוותי רפואה, הנהלות רפואיות ומשרד הבריאות.

צו 8 להבראת הרפואה
כולנו – חולים בעבר, בהווה או בעתיד - חייבים להתגייס להצלה דחופה של מערכת הבריאות שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. בעוד שאנו שומעים וקוראים כל העת רק על המחסור במיטות אשפוז ועל עומסים בלתי אפשריים בחדרי המיון ומחלקות האשפוז בבתי החולים, הציבור אינו יודע שרק 3-2 אחוזים מהטיפול הרפואי אמורים להתבצע בבתי חולים, ושבסיס הפירמידה הוא הטיפול הרפואי במרפאות הקהילה (רפואת משפחה) ובמרפאות היועצות. כאשר נסדקת המערכת הקהילתית, כפי שקורה מזה שנים בישראל, הנזק דומה לרעידת אדמה, גלי ההדף פוגעים גם בבתי החולים, והמטופלים נפגעים בכל שלבי הטיפול.

כאשר משרד הבריאות מגיב על מצוקת המערכת בהתריעו על חוסר מיטות, מצוקת כוח אדם רפואי וסיעודי ופער בתשתיות – כדאי להתייחס לכך ברצינות רבה. כשזהו המצב הגורם לפגיעה בבטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, יותר ממלחמות, טרור ותאונות דרכים גם יחד - זה נושא שאמור להיות בראש סדר היום הלאומי.

הבעיה נוגעת לכולנו - חולים בעבר, בהווה ובעתיד. לכן כדאי להבין את הבעיה קצת יותר מקרוב, ולשאול את עצמנו "מה עשיתי היום, ומה אוכל לעשות מחר כדי לתקן את מערכת הרפואה ולהציל נפשות נוספות ממוות, נכות וחולי מיותרים".

התסכול הנובע מהמציאות שאליה נחשפים מטופלים וצוותי רפואה מדי יום, הוליד את המסע החברתי להבראת הרפואה שמטרותיו: לקדם את בטיחות המטופלים תוך שמירה על שלום הצוותים הרפואיים וחיזוק רפואת הקהילה. אנו תנועה חברתית ייחודית, שקמה ביוזמת קבוצת אזרחים אכפתיים ובתוכם גם מנכ"לי משרד הבריאות לשעבר, מנהלי בתי חולים ומחלקות, אנשי אקדמיה וכמובן רופאים ואחיות. כולם חברו יחד כדי להבריא את המערכת.

אין די בכך. אנו חייבים לגייס אתכם, את כולם, ב"צו 8" - להצטרף למסע החברתי להבראת הרפואה, כדי שיחד נוכל לשנות את המציאות ולהבריא את המערכת החולה לפני שתגסוס, לפני שעוד אלפי ישראלים ייפגעו מבלי משים.

הערה: המאמר פורסם לראשונה ב-18.4.18 ב-ynet