היום לפני 70 שנה, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה ארבע אחרי הצהריים, עמד גבר קטן קומה עם רעמת שיער לבנה ומצח גבוה מאוד באולם לא גדול במיוחד בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב. "זה האיש, יהודי קשה עורף, מצבר כוח אדיר שאין עז ממנו בדברי ימי העם החדשים", כתב עליו המשורר נתן אלתרמן. ליד השולחן הארוך, עליו הוצבו שני מיקרופונים, על הקיר מאחוריו הדגל ותמונת הרצל, ישבו כמה מעמיתיו, בכירי מינהלת העם.

בקול המתכתי המפורסם שלו ובסטקטו, הודיע האיש וצמרמורת עברה בגוום של מאזיניו : "לפיכך התכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדת, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".

האיש הזה, דוד בן גוריון, נהג לכתוב יומן אישי, במחברות תלמיד פשוטות – "רשימות מהעניינים שעלי לזכור אותם לצרכים מעשיים של המלחמה והביטחון". בהגדרה קולעת זאת אפיין את השורות הקצרות שהוא מילא באדיקות יום-יום במחברותיו.

מיד בתום ההצבעה במליאת האו"ם - ב-29 בנובמבר 1947, שבה אושרה תכנית החלוקה של הארץ המיוסרת הזאת, וכאשר היה ברור לבן גוריון כמו לרבים אחרים שהמתיחות, התנפלות הכנופיות הערביות וה"מאורעות" שהתלקחו והתפשטו עד מהרה לתבערת קרבות שהותירה הרוגים ופצועים רבים, תוביל למלחמת העצמאות - פתח ב.ג מחברת חדשה, כמו שעשה מיד אחרי ההכרזה על הקמת המדינה. במחברותיו הללו ובפסוקים קצרים, מילים ספורות, רשם בין השאר נתונים מפורטים על מצבת כוח האדם הלוחם, על הפגישות שקיים, החלטות שהתקבלו, קבע את מבנה והרכב המפקדה הראשית של הצבא, ציין את כמויות הנשק המועט שכבר היה מצוי במחסנים או שיש לרכוש בחו"ל וכן דיווחים משדות הקרב.

ד"ר הלר מקים את השירות הרפואי לחיילים

לנושאי רפואה הקדיש מעט מאוד, יחסית לעניינים האחרים. ב-19 בדצמבר 1947, למשל, כתב על משלחת רופאים בהרכב ד"ר משולם לבונטין, יו"ר מד"א, ד"ר משה פלר וד"ר יוסף מאיר מקופת חולים (כיום ה"כללית"), ד"ר משה קרייגר מההסתדרות הרפואית וד"ר אברהם קצנלסון (ניסן), רופא וחבר הוועד הלאומי. הדיון עימם עסק ב"הקמת ועדה רפואית לשעת חירום, לקביעת רופאים אזוריים". הוחלט, כתב, על תוספת 500 מיטות בבתי החולים הקיימים, עם פרסונל רזרבי - בייחוד צוותי ניתוח. דרושים (לשם כך) 76,600 לירות-ארץ-ישראליות (לא"י)".

ב-8 בינואר 1948 כותב בן גוריון ביומנו: "הצעתי לשיבר (ד"ר חיים שיבא) לגייס רופאים ומוסדות קיימים לטיפול רפואי בחיילים. המוסדות צריכים להיות נתבעים (להגשת הטיפול הרפואי) ולא תובעים (תשלום בעדו), בעיקר קופ"ח. עליהם להקים בית חולים שדה... שיבר הציע גיוס חובה של רופאים"

ב-22 בדצמבר הוא כותב: "ניסחתי מברק ל'הדסה' שתקבל עליה כל הטיפול הרפואי בנפגעי המלחמה", וב-8 בינואר 1948 – "הצעתי לשיבר (הלא הוא ד"ר חיים שיבא) לגייס רופאים ומוסדות קיימים לטיפול רפואי בחיילים. המוסדות צריכים להיות נתבעים (להגשת הטיפול הרפואי) ולא תובעים (תשלום בעדו), בעיקר קופ"ח. עליהם להקים בית חולים שדה... שיבר הציע גיוס חובה של רופאים. עד עכשיו התנדבו או מתוך חוסר פרנסה או מתוך אידיאליזם או עולים חדשים. הצבא צריך לבחור כל מה שנחוץ. דרושים 25 רופאים - אלה יספיקו עד הקמת המדינה... שיבר סבור שד"ר הלר צריך לארגן ש.ר.". כך הוקם הש.ר, השירות הרפואי, ראשיתו של חיל הרפואה בצה"ל.

ירושלים, 1948. מטופלים בבית החולים הצבאי מס' 11. צילום: פיקיוויקי

ביומן מוזכרים גם "הדוצנט מכס מרקוס", הכירורג הידוע מ"הדסה תל אביב" של אז. הוא מונה במהלך המלחמה ל"קצין סעד מיוחד לשיקום נכים".

ב-5 בינואר 1948 כתב ב.ג: "ד"ר יוסף מאיר ומרדכי בוכבינדר, איש קופ"ח בדרום (הונחו), להקים בית חולים ברחובות בשביל הנגב במקרה של ניתוק. דרוש ציוד רפואי (מכשירים כירורגיים) לבית בורוכוב בחיפה (על הכרמל). נפתחו בירושלים 70 מיטות בביקור חולים ושערי צדק. יש לצייד בית החולים שוויצר בטבריה, יש להוסיף צריפים לבית החולים בילינסון. בכך יוסיפו 100 מיטות".

רק שלושה פסוקים קצרים מאוד ביומן, מ-22 בינואר 1949, מ-23 ומ-26 בו, נושאים אופי יותר אישי – העדות היחידה על התקף הלב שעבר ב.ג: "בבוקר ביקרני פרופ' הרמן צונדק (שהיה מנהל בית החולים ביקור חולים בירושלים), לבדוק פשר הכאבים שתוקפים אותי מזמן לזמן בלב. דרש שאבטל האסיפות (לקראת הבחירות לכנסת) לא פחות ולא יותר... נגזר עלי לשכב במיטה... ירדתי רק כדי לבחור".

ד"ר שיבא מוביל מרד רופאים נגד קופ"ח

"בישראל של 1948 היו קרוב ל-4,000 רופאים שסיפקו שירותי בריאות לאוכלוסיה שמנתה רק 600 אלף איש – יחס שלא היה כמותו בשום מקום אחר באירופה", מציין איתי בחור, סופר ומו"ל ספרי החברה הישראלית לתולדות הרפואה, בשיחה ל"דוקטורס אונלי" לרגל יום העצמאות ה-70. השיחה התמקדה בכמה מבין הרופאים הבולטים של אז, עם סיפורי חיים מרתקים במיוחד.

כשפרצה מלחמת העצמאות, 40% מבתי החולים בישראל היו פרטיים. בבעלות קופ"ח (כללית) היו רק "העמק" בעפולה ו"בילינסון" ששירת את פתח תקוה והשרון. לקופה היה יותר זול לאשפז את חבריה המבוטחים בפרטיים במקום להחזיק בבעלותה יותר בתי חולים.

"היה אז עודף עצום של רופאים בארץ שהחל להיווצר מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בקיץ 1927 למשל, היו כאן 500 רופאים יהודים ועוד כ-200 נוצרים ומוסלמים והאוכלוסיה מנתה 150 אלף איש. עם עליית הנאצים הגיעו עוד הרבה רופאים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. ארגוני הרפואה, הדסה וקופ"ח החתימו אותם על חוזי עבודה לשנה אחת ואלה הוארכו בסיומה", אומר בחור ומוסיף: "יש עדויות, שמתמחים עבדו בבתי החולים תמורת סנדוויץ'. המעסיקים העדיפו שלא להעסיק רופאות כי חששו שהן יינשאו וייצאו לחופשות לידה.

"שיבא הוביל 'מרד רופאים' נגד הנהלת קופ"ח משום שזו הציגה להם דרישות קשות כמו האיסור להתגורר מחוץ לבית החולים, האיסור להחזיק ברשותם מכונית פרטית או לתלות תמונה על קיר משרדם. זה היה בעצם חלק מהמאבק של הקופה כנגד הרפואה הפרטית"

"ההסתדרות הרפואית ראתה עצמה אחראית לחבריה 'הרופאים העבריים' לא רק מההיבט הפרופסיונלי אלא ראתה בהם גורם מוביל באחריות החברתית, הציבורית, במוסריות ובערכים. בין בן גוריון לקופ"ח שרר מתח כיוון שהוא רצה שהקופה תהיה כפופה להסתדרות, שהוא היה מזכירה", מסביר בחור.

ד"ר הלר המוזכר ביומן היה מנהל "בילינסון" והביא לבית החולים את ד"ר שיבא, מנתח מוכשר שעבד ככירורג בצבא הבריטי. "אלא ששיבא הוביל 'מרד רופאים' נגד הנהלת קופ"ח משום שזו הציגה להם דרישות קשות כמו האיסור להתגורר מחוץ לבית החולים, האיסור להחזיק ברשותם מכונית פרטית או לתלות תמונה על קיר משרדם. זה היה בעצם חלק מהמאבק של הקופה כנגד הרפואה הפרטית".

כמו כן הר"י ראתה חובה לעצמה לדאוג לעבודתם של חבריה הרופאים ומשום שלא נמצאה, הם עבדו בסלילת כבישים או בבניין. ההסתדרות הרפואית פתחה עוד בסוף שנות ה-30 "מרפאה למיעוטי יכולת" עבור מי שידו לא השיגה לשלם מס חבר לקופ"ח ובה הרופאים גם היו הפציינטים. בין הפעילות המרכזיות בה היתה ד"ר בטי (בתיה רובינשטיין) שבנה, פרופ' ארדון רובינשטיין, מומחה לסוכרת, עובד כיום כמתנדב במרפאה למבקשי המקלט האפריקנים בדרום תל אביב.

בין בתי החולים שפעלו ב-48' בארץ ושהוטל עליהם לטפל גם בנפגעי המלחמה היו לא מעטים שכבר אינם על מפת מערכת הבריאות בישראל של היום: בית החולים של הדסה בעיר העתיקה בבאר שבע, הירקון בתל אביב, בית החולים רוטשילד בחיפה, בית החולים הצבאי 10 שפעל בבניין בית החולים האיטלקי (כיום הוספיס שהועבר לטירת הכרמל). בנהריה הופעל בית חולים שדה. גם בצפת היה להדסה בית חולים. ארגון מלב"ן – שותפות של הג'וינט והמדינה - הפעיל בית חולים בבאר יעקב (עד תחילת שנות ה-80).

ד"ר ריס מתנדב לטפל בפצועים בשבי הירדני

במהלך המלחמה התנדבו שלושה רופאים מהדסה לעבוד בעיר העתיקה בירושלים כשכבר היתה נצורה. היו אלה ד"ר אלי פייזר, ד"ר אברהם לאופר וד"ר (לימים פרופ') אגון ריס, מהמעטים מאנשי שיירת הדסה שניצלו בהתקפה הרצחנית של הערבים. אשתו של ריס נהרגה בהפגזה על העיר. כאשר הרובע היהודי נפל, התנדב ד"ר ריס ללכת עם הפצועים לשבי הירדני. כשחזר היה קרדיולוג בבית החולים תל השומר (שיבא) וברמב"ם, ממקימי שח"ל וניידות טיפול נמרץ, לימד בבית הספר לרפואה בטכניון והיה נשיא החברה הקרדיולוגית.

ד"ר אברהם לאופר. התנדב לעבוד בעיר הנצורה. באדיבות הוצאת איתי בחור

הרופאים הקרביים של צבא אנדרס

רופאים רבים הגיעו לארץ יחד עם "צבא אנדרס". "הם היו ראשוני הרופאים הקרביים בארץ", מציין בחור. מבין 4,000 היהודים באותו צבא פולני עצמאי, עשרות היו רופאים. הם חנו בטהרן ובהדרגה 3,000 מהם "חמקו" לארץ ישראל.

"צבא אנדרס": מימין, יושבים: ד"ר יוסף ליפל, ד"ר אדם זיס. עומדים: ד"ר אנטול אקסר, ד"ר יעקב פדרגרין, ד"ר מרדכי קנובל. הילד, אדם פדרגרין, הוא בנו בן ה־8 של ד"ר פדרגרין. באדיבות הוצאת איתי בחור

 

בין אלה ראויים לציון: ד"ר יעקב פדרגרין שהיה לו ניסיון עשיר כרופא קרבי, אותו 'תרם' להגנה ולצה"ל. בנו, אדם פדרגרין, שהיה בין "ילדי טהרן", למד עם קום המדינה רפואה באוניברסיטה העברית, התגייס לצנחנים, שירת בקבע כרופא הראשי של החטיבה ונפל ב-3 באוגוסט 1962.
ד"ר יהודה קלטר שירת בחטיבת הנגב ובבית החולים הצבאי מס' 8 בכפר בילו; ד"ר מרק מוזס שירת בבית החולים הצבאי מס' 4 ואחר כך היה ממייסדי רפואת כלי הדם בארץ, וד"ר דגוני לנדפיש, ששוחרר מהצבא הפולני, היה רופא חטיבת כרמלי ואחר כך מפקד בית החולים הצבאי מס' 10. "הם הגיעו לכאן אחד-אחד עם תעודות מזויפות ובבגדים אזרחיים. הבריטים העלימו עין אבל גרעו את הקבוצה הזאת ממכסת הסרטיפיקטים לעולים", אומר בחור.

ד"ר וייס – רופא, בוטניקאי ומבריח לעת מצוא

"אין ספק שאחד הטיפוסים הססגוניים ביותר בין הרופאים של מלחמת העצמאות היה ד"ר חיים מרדכי וייס. הוא היה אינטלקטואל ובנוסף ללימודי רפואה בוינה, למד שם שפות שמיות, ערבית ואת תולדות האיסלאם. אחר כך שירת בצבא האוסטרי ובינואר 48' עלה לארץ. הוא שימש כרופא בשלושה קיבוצי הגליל המערבי – חניתה, איילון ומצובה. בנוסף, היה מומחה בבוטניקה וכאשר היה שם מחסור במזון, לימד את אנשי האזור למצוא מזון הכרחי בטבע.

"תושבי הגליל המערבי תכננו להקים את 'הרפובליקה של נהריה' העצמאית. כאשר היישובים הותקפו בידי צבא לבנון, הוחלט לפנות את הילדים לחיפה. אלא שנתיב המסע לעיר הכרמל חייב לעקוף את עכו הערבית. כדי למנוע מהפעוטות לבכות בדרך, הרדים אותם ד"ר וייס כשהועלו על רפסודה ששייטה בחשיכה מנהריה לחיפה"

"על פי תכנית החלוקה, הגליל המערבי לא היה אמור להיות חלק ממדינת ישראל ותושבי האזור תכננו להקים את 'הרפובליקה של נהריה' העצמאית. כאשר החלה המלחמה והיישובים הותקפו בידי צבא לבנון, הוחלט לפנות את הילדים לחיפה. אלא שנתיב המסע לעיר הכרמל חייב לעקוף את עכו הערבית. כדי למנוע מהפעוטות לבכות בדרך, הרדים אותם ד"ר וייס כשהועלו על רפסודה ששייטה בחשיכה מנהריה לחיפה. לימים עבד בקופ"ח בחיפה והעדיף דווקא לשרת את אוכלוסייתה הערבית כדי שיוכל לדבר עם הפציינטים בשפתם".

והיה גם ד"ר ברוך פדה, על שמו נקרא בית החולים "פורייה" שליד טבריה, המטולוג שלימים ניהל את משרד הבריאות. ב-1948 הקים את בית החולים הצבאי מס' 1 באהל בקיבוץ ניר עם, ובמלחה שימש כרופא הנפתי של הנגב, רופא חזית הדרום, קצין המבצעים של ש.ר וסגן קצין רפואה ראשי.

ד"ר משה חיים דנון, רופא המחתרות אצ"ל ולח"י. באדיבות הוצאת איתי בחור

"ואי אפשר", אומר בחור, "שלא להזכיר את ד"ר משה חיים דנון, רופא המחתרות אצ"ל ולח"י שבביתו קיימו ראשיהן פגישות סתר". כאשר יצא לביקורי בית, הזמין נהג מונית כדי להוביל אותו. הפציינטים שילמו גם בעד נסיעתו וד"ר דנון התחלק עם נהגו בהכנסות. בן אחיו הוא פרופ' יהודה דנון שהיה קרפ"ר, מנהל "בילינסון", הקים את "שניידר" ועתה הוא נשיא אוניברסיטת אריאל שבה נפתחה לאחרונה פקולטה לרפואה.

הערות:

הפרטים והתמונות מתוך הספר "רופאיה של ארץ ישראל 1948-1799",  מאת נסים לוי ויעל לוי, באדיבות איתי בחור - הוצאה לאור.
המחברים כתבו את שני ספרי היסוד על ההיסטוריה של הרפואה בישראל, האחד עוסק במוסדות הבריאות והאחר ברופאים. המהדורה הרביעית, בהוצאת "בחור", כוללת תוספות ונמצאת בהכנה.

לאיתי בחור גם אתר ברשת www.bahurbooks.com. הוא כתב שלושה ספרים בתחום: על "ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים מרינשטיפט בירושלים" (עם פרופ' שמואל ניסן); על "אלי"ן, בית החולים השיקומי לילדים"; ואת סיפורו של "מרכז שניידר לרפואת ילדים".

"מן היומן: מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט", מאת דוד בן גוריון, ערכו גרשון ריבלין וד"ר אלחנן אורן (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1987).

תודה לפרופ' אבישי גולץ, רופא מומחה ב-א.א.ג וניתוחי ראש-צוואר ברמב"ם, יו"ר החברה הישראלית לתולדות הרפואה ומחבר הספר "בתי חולים פרטיים" (הוצאת בחור, 2014).