אנפילקסיס אידיופטי היא אבחנה שבשלילה ומתבטאת בתגובה אלרגית קשה הנגרמת על ידי דה-גרנולציה של תאי מאסט ושחרור של היסטמינים, פרוסטגלנדינים ולוקוטריינים ללא גורם הניתן לזיהוי. החוקרים מדווחים על מקרה לא שגרתי של טיפול עם אומליזומאב בחולה כזאת.

החולה היא נערה בת 17 ללא רקע רפואי קודם אשר התייצגה עם שישה חודשים של אירועי אנפילקסיס חוזרים. תסמיניה כללו: תחושה של "סגירת" גרון, לחץ בחזה, סחרחורת, קוצר נשימה וראייה מעורפלת. בבדיקה גופנית ניתן היה לראות שפתיים נפוחות, אורטיקריה בגפיים העליונות וצפצופים. התסמינים השתפרו לאחר מספר דקות של שימוש במזרק עצמי של אפינפרין. יש לציין כי שישה חודשים לפני תחילת האירועים היא נסעה להאיטי ולאחר מכן חזרה עם כאבי בטן, מפרקים, קוצר נשימה ודלקת ריאות. בירור מעבדתי שבוצע כלל ספירת דם ופרופיל מטבולי שהיו תקינים. נוגדני IgE ספציפיים לחומצה 5-הידרוקיאינדולאצטית, גלקטוז-אלפא-1 ו-3-גלקטוז היו שליליים. כמו כן, נוגדני IgG ל-HIV, סטרונגלואידיס, ג'יארדיה וקריפטוספורידיום היו שליליים.

הממצאים החיוביים הרלוונטיים היו רמות IgE גבוהות של 489 יחידות בינלאומיות/מיליליטר, מבחן דיקור חיובי לקרדית אבק הבית ונוגדני IgE בדם כנגד כלבים, חתולים, עובש, עצים, דשא ועשב. רמות טריפטאז היו תקינות בהתקפים ובניהם. החולה "נכשלה" על מינון גבוה של אנטי-היסטמינים לאור התקפים חוזרים ו"נכשלה" על סטרואידים סיסטמיים לאור תופעות לוואי מרובות. לאחר מכן הוחל טיפול עם אומליזומאב במינון 150 מ"ג כל ארבעה שבועות ונכון להיום החולה סובלת את הטיפול היטב ללא התקפים נוספים.

הטיפול באנפילקסיס אידיופטי כרוך בהימנעות מתרופות (חוסמי בטא וחוסמי ACE) היכולים להפחית את פעילותו של אפינפרין. הקו הטיפולי הראשון במחלה כולל טיפול של שבוע בגלוקוקורטיקואידים סיסטמיים וחוסמי H1. טיפול במינון גבוה של אומליזומאב (375 מ"ג כל שבועיים) דווח בעבר כיעיל עבור אנפילקסיס אידיופטי בשני תיאורי מקרה קודמים בהם חולים נכשלו על טיפול קו ראשון. למיטב ידיעת החוקרים, זהו תיאור המקר הראשון של טיפול מוצלח עם אומליזומאב במינון נמוך באנפילקסיס אידיופטי.

החוקרים מקווים כי תיאור מקרה זה יכול לפתוח פתח למחקרים גדולים יותר אשר בהם יקבע המינון המיטבי של אומליזומאב לטיפול באנפילקסיס אידיופטי.

מקור:

Kallur, L. et al.  (2017) Chest Journal, 152(4), A1