ההוצאה של מדינת ישראל בגין רשלנות רפואית (כולל הביטוחים) היא גבוהה ביותר, ובאה בסופו של דבר על חשבון הרפואה של כולנו. במערכת הבריאות שוררת מידה רבה של אי-נחת נוכח הוצאה מטרידה זו, שרק הולכת וגדלה. אי לכך, השנה, כנס ים-המלח של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, שהתקיים בשבוע שעבר, בחן את נחיצותה של רפורמה בתחום הרשלנות הרפואית.

לאורך השנים קמו ועדות רבות שבחנו שינויים אפשריים ביחסה של המערכת המשפטית לתביעות על רקע פגיעה גופנית שמקורה בטיפול רפואי. אולם בפועל, לא חלה התקדמות של ממש לייעול ולשיפור פני הדברים. המערכת לוקה במספר חוליים ובכלל זה, ניגודי אינטרסים, חוסר ידע רפואי של השופטים, עלויות רבות המושתות על המערכת ועל המטופלים בהן ניתן לחסוך, חוסר שקיפות, היעדר אחידות בטיפול בין השחקנים במערכת, משך הזמן הארוך של מיצוי ההליכים המשפטיים (לעתים שנים רבות), הוצאות נכבדות המוטלות על התובע בשלבים הראשונים של התביעה (גם כאשר יש בסיס לתביעה), התנערות מאחריות והטלתה על האחר כאשר יש מספר גופים המעורבים בטיפול ועוד.

 החשש מפני תביעות גורם לרופאים להגביר את הביצוע של בדיקות, אבחונים וטיפולים, אף שאין בהם צורך מבחינה רפואית-מקצועית

בסופו של יום, המטופל הוא הניזוק העיקרי מהתנהלות זו. על חולים שמגיע להם פיצוי, לקבל את כל המגיע להם. אולם, חלק ניכר מהכסף אינו מגיע לתובעים. כ-40% מסכומי הפיצוי לא מגיעים כלל לנפגע, אלא לבעלי עניין ש "גוזרים קופונים" ומרוויחים על חשבונו.

הפתרון טמון בפיתוח מתודולוגיות של ניהול סיכונים גם בעולם הרפואה. קבלת טיפול רפואי באיכות סבירה הינה זכות בסיסית של כל אזרח במדינה, וחובה עלינו לממשה. עם זאת, יש לזכור כי הרפואה הוא תחום עתיר סיכון, המתנהל בתנאים של אי ודאות. במקרים רבים בהם לא התקבלה התוצאה הטיפולית המקווה, קשה מאוד לקבוע אם קרתה תקלה, או שמא מדובר בהמשך ישיר של המחלה. לכן, עלינו לשאול את עצמנו: עד כמה תורמת המערכת המשפטית והרגולטורית בישראל למניעת תאונות וטעויות מעין אלה ובאיזו מידה היא מאפשרת לימוד והפקת לקחים.

במהלך העשור האחרון חלה עלייה של 30% במספר התיקים המגיעים אל בית המשפט מדי שנה. אם בשנת 2006 עמד התשלום הממוצע לתובע על 55,603 דולר, סכום זה הלך וגדל עם השנים, ובשנת 2017 עמד על 133,989 דולר. בעשרים השנים האחרונות חל גידול משמעותי גם בעלויות תביעות הרשלנות הרפואית. גידול של 200% חל בעשור האחרון בפיצויים לתובעים הנפסקים על ידי בתי המשפט ששולמו לכלל המבוטחים, וגידול של יותר מ-200% חל גם בעלות תביעה ממוצעת בעשור האחרון (מבוסס על נתוני חברת הביטוח מדנס).

בנוסף לכך, יש להביא בחשבון גם את תופעת הרפואה המתגוננת שמכבידה מאד על מערכת הבריאות. החשש מפני תביעות גורם לרופאים להגביר את הביצוע של בדיקות, אבחונים וטיפולים, אף שאין בהם צורך מבחינה רפואית-מקצועית (למשל ביצוע בדיקות הדמייה או ניתוחים קיסריים). פגיעתה של הרפואה המתגוננת כפולה, מחד, היא חושפת את המטופלים לבדיקות ולטיפולים מיותרים, שיש בהם כדי להזיק, ומאידך, היא כרוכה בהוצאות רפואיות מיותרות על שימוש שאין בו תועלת.

לרשלנות רפואית גם היבטים חיוביים, כמו שיפור הטיפול והרישום. אולם, במתכונתה כיום עלותה למערכת רבה ביותר

אולמות בית המשפט אינם הזירה האידאלית להתמודדות עם מקרים רפואיים מורכבים, ללימוד ולהפקת לקחים של המוסדות הרפואיים השונים. הדיונים המשפטיים אינם תורמים ליצירת אמון הדדי בין מטפלים ומטופלים. המערכת איננה מצליחה לספק את הפתרונות הדורשים לבעיות החדשות העולות על פני השטח.

לרשלנות רפואית גם היבטים חיוביים, כמו שיפור הטיפול והרישום. אולם, במתכונתה כיום עלותה למערכת רבה ביותר, וההוצאה יורדת בסופו של דבר מהתקציב המיועד לטיפול הרפואי.

עוולת הרשלנות קיימת עוד מימי המנדט הבריטי. עם חגיגות שנת ה-70 למדינה, הגיע הזמן לרפורמה אמיתית בתחום הרשלנות הרפואית בישראל שתיטיב גם עם המטופל וגם עם מערכת הבריאות.

* המאמר פורסם לראשונה ב"גלובס"