מגזין

המחלה הפסיכיאטרית כנשק פוליטי

בפסטיבל הסרטים של ברלין הוקרן בחודש שעבר הסרט "תסביך ה-SPK", שמתאר כיצד פסיכיאטר גרמני דומיננטי שילהב מאות סטודנטים לרפואה להילחם נגד הקפיטליזם; "לפסיכיאטרים רבים יש עדיין סימפטיה לרעיונות שלו" אמר הבמאי

פמפלט פוליטי-פסיכיאטרי של קבוצת SPK (מקור: ויקיפדיה)

כשיצאו לדרך הם היו רק 50 סטודנטים לרפואה, מהאוניברסיטה רבת המוניטין והליברלית בעיר היידלברג שבגרמניה. בראשם עמד המנחה שלהם לפסיכיאטריה, מתמחה ברפואה, ד"ר וולפגנג הובר. בלהט שאפיין אותו הוא שיכנע את תלמידיו בסיסמאות שפיזר על ימין ועל שמאל, כמו "מחלה היא נשק פוליטי" וגם "האבן בכליה שממנה אתם סובלים, היא אותה האבן שצריך להשליך על חדרי השליטה והבקרה של הקפיטליזם".

עד מהרה גדלה החבורה חדורת הלהט ל-500 צעירים וצעירות. האירועים האלימים שבהם היו מעורבים, לרוב היוזמים, זעזעו את גרמניה ומשכו אליהם את תשומת לב התקשורת במדינות אירופה האחרות.

כיום, כמעט 50 שנה לאחר אותן התרחשויות סוערות, יש הנוטים לכנותן כ"לא יותר מאפיזודה שולית בהיסטוריה של רפואת הנפש", ומסווגים אותן לתנועות ה"אנטי-פסיכיאטריה". הן נראות כתוצאה של "תסביך ה-SPK" – על שם התנועה שד"ר הובר הנהיג - "קולקטיב החולים הסוציאליסטים".

בסוף החודש שעבר הוקרן בפסטיבל הקולנוע של ברלין סרט דוקומנטרי שחשף לראשונה פרטים לא ידועים רבים על אותה תנועה. חלק לא מבוטל מחבריה הלכו צעד אחד רחוק מדי, כשהצטרפו ל"סיעת הצבא האדום", הלא הוא ארגון הגרילה והטרור הקיצוני, הרדיקלי, שנודע יותר בכינויו "כנופיית באדר-מיינהוף".

כשנתיים לאחר שד"ר הובר השנוי במחלוקת ריכז סביבו את הסטודנטים לרפואה שלו הוא פרסם מנשר, ברוח המניפסט הקומוניסטי, שבו פירט את משנתו הטיפולית בנושאי רפואת הנפש. למרבה הפלא, המסמך הזה, הזוי ככל שניתן לשפוט אותו כיום, נהנה ממאמר-פתיחה נלהב שכתב במיוחד למענו לא אחר מהפילוסוף ז'אן פול סארטר.

"התרשמתי מאד-מאד מאותן רעיונות", כתב סארטר. מה שהרשים את סארטר הייתה ההגדרה לפיה מחלות הנפש הן תוצאה של מחלה הרבה יותר רחבה שבה לקו מדינות וארגונים קפיטליסטיים. כדי לרפא את החולים הללו, על החולה בראש ובראשונה לרפא את ה"סיסטם", כלומר את המערכת, וזאת באמצעות אלימות אם יש צורך בכך". זה היה הפמפלט הראשון שהופץ בידי התנועה.

פמפלט פוליטי-פסיכיאטרי של קבוצת SPK (מקור: ויקיפדיה)

בהרצאותיו אמר ד"ר הובר כי יש להבין היטב את שורשיה של כל מחלה ויש לאפשר לחולים לבטא עצמם וכך לחשוף את טבעם האמתי

ב-1970 עודד ודחף ד"ר הובר את "צאן מרעיתו" להשתלט על המשרדים הראשיים של מנהלת האוניברסיטה והקליניקה - ולהציג דרישות שונות במיוחד לנשיא הליברלי של המוסד האקדמי הנודע. זה פתח במו"מ עמם כדי להשיג פשרה. היא כללה בין היתר: מתן היתר להמשיך ולהציע טיפולים קבוצתיים וניסויים ברוח הרעיונות של ד"ר הובר, אבל הם יבוצעו אך ורק במתקנים שמחוץ לקמפוס. עד מהרה נוצר קיטוב קיצוני בין הצדדים. הפקולטה לרפואה נהנתה מגיבוי מלא משר החינוך הפדרלי. מאמצי הפשרה – כשלו.

חמושים ברטוריקה רדיקלית, סימנה ה-SPK את יעדיה הראשונים: "לשבור את המבנה הקשיח של המערכת האקדמית באוניברסיטת היידלברג ולהציע רעיונות חדשניים לטיפולים בחולי נפש, שחלקם נלקחו ממקורות הפסיכואנליזה".

הסרט "תסביך ה-SPK", המאיר באור חדש את ראשיתו ומעשיו של אותו ארגון שנוי-במחלוקת, חתרני, מסקרן, זומם-מזימות ושהוקרן בפסטיבל ברלין, גם מראה כיצד אותן "אבנים בכליות" הפכו די מהר לרימוני-יד ממשיים שהתפוצצו במקומות רבים ברחבי גרמניה וגרמו לנזקי רכוש וגם לפציעות והרוגים. "האבנים הללו לא ריפאו איש, הם רק הרגו", אומר בסרט אחד מאותם סטודנטים שנטלו חלק בפעילות האלימה של ה-SPK ועם השנים התפכח.

חובה לציין כי ראשית הארגון הזה עוד בתחילת שנות ה-60, על רקע הגילויים המאוחרים על מעשי גרמניה הנאצית, ומרידה של הדור הצעיר באבותיהם ואמותיהם שביצעו אותם. הקשיים הללו ניכרו היטב בפוליטיקה וגם באמנות – אבל במידה לא פחותה גם במקצוע הרפואה. כמה מהרופאים הבכירים שלימדו אז באוניברסיטת היילדברג, לקחו חלק פעיל מאד בניסויים איומים בבני אדם בתקופה הנאצית.

ד"ר הובר, שכבש את ליבם של תלמידיו ברעמת השיער הפראית שלו, נחשף לגילויים המחרידים על מעשיהם של מוריו ומנהליו בתקופה הנאצית. "הם פשוט עבדו עבור היטלר", אמר למאזיניו.

הוא יזם במסגרת הקורס שלו ניסוי בשם "טיפולי אנטי-תרפיה קבוצתיים". "אין מקום לשום פעולה תראפויטית שלא התבססה קודם לכן על מעשה מהפכני" הוא הכריז בלהט. "עבור החולה יש רק דרך פרגמטית אחת כדי להילחם במחלתו: פירוק החברה החולה שלנו, חברה פטריארכלית מבוססת התאגידים". כמו כן הדגיש שמטרת הקולקטיב היא להעניק טיפול נכון לחולים נזקקים.

בין הרעיונות האחרים שהציג: "על המטופל להמיר את האומללות הלא מודעת שלו לתוך התודעה של הלא-מרוצה. להבין את הסיבות לאומללותו. יש לשנות את מערכת היחסים שבין הרופא לחולה. כל מטופל יכול להיות מטפלם של חולים אחרים".

הוא השתמש בשיטות שהיו מנוגדות לפסיכיאטריה המסורתית שהייתה נהוגה באותה התקופה. בהרצאותיו אמר כי יש להבין היטב את שורשיה של כל מחלה ויש לאפשר לחולים לבטא עצמם וכך לחשוף את טבעם האמתי. הוא תיעב את הטיפול הממוסד, שבעיניו היה מנוכר, מייסר ומכאיב לחולה במקום לעזור לו. "כך עשו בתקופה הנאצית", שב ואמר.

"ראיונות שעובר המטופל מאירים פן לא ברור לגביו, אבל הם אילוץ. באופן טבעי הריאיון מאפשר למרואיין להביע את רגשותיו, לחשוף את האינדיווידואליות או האמביוולנטיות שלו" אמר. הגם שהדגיש כי מטרותיו הן "תרפויטיות בלבד, באופן הטהור ביותר", הרטוריקה המרקסיסטית האנטי-קפיטליסטית, התמיכה שלו באלימות, ונגד הממשלה והממסד, הייתה בעוכריו.

בסרט מספר אוולד גרליך, באותם ימים סטודנט ביישן שהתמודד עם דיכאון ובדידות, שד"ר הובר הגיע אליו יום אחד ושאל אותו, אם כחולה נפש יוכל להדריך בעצמו חולים אחרים. גרליך, שלא למד רפואה אלא מתמטיקה ופיסיקה, לא עמד בלחץ שהפעיל עליו המורה הנודע בקמפוס. "שמע נא, אמרתי לו פעם. אינני יודע באמת כיצד הרעיון הזה עובד. מהיכן לקחת את כל הידע שלך בנושאים שכאלו?" העז לשאול. "מהגל" השיב לו מדריך הסטודנטים לטיפולים בבעיות נפשיות. הובר התכוון לפילוסוף בן המאה ה-18 פרידריך הגל שרעיונותיו על "מטריאליזם דיאלקטי" שימשו בסיס לחשיבה הקומוניסטית-מרקסיסטית.

הובר היה משוכנע ש"הקפיטליזם עשה את בני האדם חולים" ו"חולי נפש הם למעשה קורבנות של המערכות הקפיטליסטיות – ושהן הגורם לפתולוגיה פסיכולוגית". הוא האמין והטיף ללא הרף באזני תלמידיו שבמשטר שונה כמו סוציאליזם, כל המחלות ובעיקר מחלות הנפש – לא יהיו קיימות". כל מי שניסה לומר לו שאלו דברי הבל – נתקל מיד בתגובה זועמת.

אבל ד"ר הובר הצליח בכל זאת לרכז סביבו את אותם 50 סטודנטים שדבקו ברעיונותיו ההזויים. כמעט כולם סבלו מבעיות נפשיות, החל מטראומות מימי ילדותם ועד לתסמינים קשים כתוצאה משימוש ב-LSD.

הרוחות בקמפוס אוניברסיטת היידלברג התלהטו. כאשר הגיע לביקור בעיר ובאוניברסיטה מי שהיה אז שר ההגנה של ארה"ב רוברט מקנמרה, פרצו מהומות. המשטרה המקומית, חמושה בנשק ובגז מדמיע, נאבקה בסטודנטים שהפגינו נגד השר האמריקני. הנהגת האוניברסיטה נאלצה להגיב: היא אסרה על ה-SPK ועל ארגון הסטודנטים הסוציאליסטים שראשיו הצטרפו בזה אחר זה ל-SPK, לפעול בתחומי הקמפוס. ד"ר הובר פוטר. הסטודנטים שלו ערכו הפגנות מחאה רעשניות, איימו להשתמש בנשק. האוניברסיטה חזרה בה, חלקית. החליטה להמשיך ולשלם את שכרו של ד"ר הובר וגם הקצתה לו כמה חדרים שבהם יוכל להמשיך בעבודתו, כלומר בניסוייו בטיפולים נפשיים בבני אדם.

גרליך, שהתראיין לסרט, אמר: "תחילה חשבנו שאנחנו נהיה שורשיה של הדמוקרטיה החדשה, אבל עד מהרה התנועה שלנו השתנתה למשהו הרבה יותר דוגמטי. אנחנו נראינו אז כמו קבוצה קטנה של ג'יהדיסטים".

חבר-לשעבר אחר ב-SPK נזכר כיצד באחת מקבוצות הטיפול, באותם ניסויים שערך ד"ר הובר, הוקרנה על הקיר לפתע דמות מטושטשת-פנים, ובידיה רובה אוטומטי. היא פקדה על המטופלים להתייצב למאבק חמוש ואלים נגד השלטון. שניים מחברי התנועה מילאו כעבור ארבע שנים חלק בפשיטה שערכה "סיעת הצבא האדום" על שגרירות מערב גרמניה בשטוקהולם, שבה נלקחו בני ערובה. שניים מעובדי השגרירות ושני טרוריסטים נהרגו בחילופי יריות.

התקפה על כוחות אמריקאיים של סיעת הצבע האדום בגרמניה, 1972 (מקור: ויקיפדיה)

לא מעט מהרעיונות שנולדו וטופחו באותה חבורה ובאותו הזמן הם היום פרקטיקה די-מקובלת ואף נפוצה. למשל: מגורים משותפים במסגרת קבוצתית של חולי נפש

בשלב הזה הוכרזה ה-SPK כארגון פשע. הובר נכלא. הוא ירק בכלא על הרופאים שניסו לערוך לו בדיקה גופנית וגם להעריך את מצבו הנפשי. הוא פתח בשביתת רעב. "אפשר לומר באופן אירוני שניסה על עצמו כמה מהרעיונות הפסיכיאטריים עליהם הטיף כאשר הבין שהוא, לפי הגדרותיו, 'כלי שרת בידי מנגנון פוליטי'", הסביר יוצר הסרט הבמאי גרד קרושקה (Gerd Kroske), שחשף בארכיונים מסמכים שהעלו אבק, עד כה גם חסויים, על אותה פרשה.

תובע מטעם המדינה הגיע לכלא כדי לחקור את מצבו הנפשי של הובר, שנה לפני ששוחרר ממאסרו. החוקר דחף את הרשויות לפעול כדי שד"ר הובר ישלח למתקן טיפול פסיכיאטרי.

אבל ב-1976 הובר שוחרר - ומיד נעלמו עקבותיו. עד לפני שנתיים נפוצו עדיין שמועות שהוא חי בקומונה סגורה ומבודדת בספרד. קרושקה הבמאי לא הצליח להגיע אליו. בסרט נשאר לכן ד"ר הובר בגדר "דמות רפאים לא נוכחת".

אלא שה-SPK לא נעלמה. היא עדיין קיימת - כאתר אינטרנט הממשיך להפיץ ברשת רעיונות די-מוזרים, מוסווים היטב במינוח לא מובן הכולל ביטויים כמו "מהפכה קוסמית-סוציאליסטית היא ריאל-אפקטיבית"; או "הקפיטליזם הטיפולני" ו"טרמומימטיקה". מי שעומד או עומדים מאחורי הפעילות הזאת גם שינה את שם התנועה ל"חזית המטופלים".

שעה לפני שהחלה הקרנת הבכורה של הסרט קיבלה משטרת ברלין איום על הכוונה לפגוע ביוצר ובבאי אולם הקולנוע. כוח משטרה הוזעק. אנשיו הרכיבו משקפי ראיית לילה ובמהלך הקרנת הסרט פטרלו ללא הרף במעברי האולם ובחנו היטב כל צופה.

הבמאי והמפיק קרושקה אמר לתקשורת הגרמנית: "אם לא מסתנוורים מהצניחה המהירה למיליטנטיות הרסנית של אותה החבורה – הרי שמנקודת המבט של 'ההיסטוריה של רפואת הנפש', אפשר בכל זאת לראות ב-SPK סיפור הצלחה. לא מעט מהרעיונות שנולדו וטופחו באותה חבורה ובאותו הזמן הם היום פרקטיקה די-מקובלת ואף נפוצה. למשל: מגורים משותפים במסגרת קבוצתית של חולי נפש. וגם הצורך להתעמת מול 'המורשת הנאצית בפסיכיאטריה הגרמנית'".

"אם תשוחח היום עם פסיכיאטרים," אמר קרושקה, "תגלה שלרבים מהם יש מידה מסוימת של סימפטיה לניסויים שערכה ה-SPK, משום שהם מבינים כי אותם סטודנטים הסתכנו לבצע פעולות במטרה לשנות את הדוגמטיות והקיבעון שאפיינו עד אז את המערכת הטיפולית".

נושאים קשורים:  מגזין,  SPK,  באדר מיינהוף,  פסיכיאטריה,  מחלה,  מרד הסטודנטים,  סרט
תגובות
 
אנונימי/ת
16.03.2018, 08:40

מרתק, תודה