סוכרת קשורה בהתקדמות של טרשת עורקים כלילית. הפחתה ב-LDL-C עם סטטינים במינון גבוה מעודדת נסיגת רבדים טרשתיים בחולים עם סוכרת ונמצאה כקשורה בשינויים ב-CRP. טיפול עם מעכב ה-PCSK9, אבולוקומאב, מאפשר לבחון האם הפחתת ליפידים טהורה יכולה לעודד נסיגת מחלה בנסיבות של סוכרת.
עוד בעניין דומה
מחקר ה-GLAGOV השווה את ההשפעה של טיפול במשך 78 שבועות עם אבולוקומאב לעומת טיפול אינבו על ההתקדמות של טרשת כלילית. טרשת נמדדה על ידי בדיקות אולטרהסאונד אינטרה-וסקולריות בחולים עם מחלת לב כלילית המטופלים בסטטינים. מאפיינים קליניים, ביוכימיים, דמוגרפיים, נטל הרובד הטרשתי והתקדמתו הושוו בין חולים עם סוכרת (175 חולים) וללא סוכרת (671 חולים) בתחילת המחקר.
החולים עם סוכרת היו מבוגרים יותר (61.2 שנים לעומת 59.2 שנים, p=0.01), עם סיכוי גבוה יותר לסבול מיתר לחץ דם (94.3% לעומת 79.05, p<0.001) וממחלה טרשתית שאינה כלילית (19.4% לעומת 10.3%, p=0.001) והיו עם BMI גבוה יותר (31.9% לעומת 28.8%, p<0.001),יLDL-C נמוך יותר (83 לעומת 89 מ"ג/ד"ל, p=0.002) ו-HDL-C נמוך יותר (41 לעומת 45 מ"ג/ד"ל, p<0.001).
בחולים עם סוכרת, אבולוקומאב הפחיתה LDL-C ב-56.4% (p<0.001 לעומת נתוני בסיס). בתחילת המחקר, החולים עם סוכרת הדגימו מגמה שאינה מובהקת סטטיסטית לכיוון אחוז נפח אתרומה גבוה יותר (נפח הרובד 37.8 לעומת 36.5%, p=0.08) ונפח אתרומה כולל גבוה יותר (200.2 לעומת 186.3 מ"מ³, p=0.05). אבולוקומאב הובילה להפחתות דומות באחוז נפח האתרומה בחולים עם וללא סוכרת (-0.89 לעומת %-0.95, p=0.87). עם זאת, ההפחתה בנפח אתרומה כולל עם אבולקומאב הייתה גדולה יותר בחולים ללא סוכרת (-7.6 מ"מ³, p<0.0001) מאשר בחולים עם סוכרת (-2.9 מ"מ³, p=0.22; p בין הקבוצות = 0.03). שיעור דומה של חולים הדגימו נסיגה של אחוז נפח אתרומה (62.5 לעומת 64.8%, p=0.69) ונפח אתרומה כולל (56.8 לעומת 62.7%, p=0.31) עם אבולקומאב בקבוצות עם וללא סוכרת בהתאמה.
מסקנת החוקרים היא כי מעכב ה-PCSK9, אבולקומאב, מביאה לשיעור דומה של נסיגת טרשת עורקים כלילית בחולים המטופלים בסטטינים ללא תלות בסטטוס סוכרת. ממצאים אלו מדגישים את החשיבות של הפחתת ליפידים בחולי סוכרת.
מקור: