סקירה

ביקור בית אצל מר נ. – סטנדל ברקע

תוכלו למצוא את עיקרי הדברים בספרה של דר' שיינפלד "לילית אינה חוזרת – על נשים ונשיות, פעם ועכשיו", בפרק האחרון בספר, המכונה "מר נ."; ספרה זה של ד"ר הלן שיינפלד יצא לאור ב-2005 בהוצאת "כרמל" - ירושלים

סטנדל (מקור: ויקיפדיה)

בספרו הנודע של אריך פרום "אמנות האהבה", הוא מהלל את האהבה בין גבר לאישה באומרו כי היא מן הנפלאות שבאהבות, ומביא את דבריו של רומי (Rumi), משורר ומיסטיקן יליד פרס בן המאה ה-13, שהשווה את הגבר והאשה לשמיים ולארץ: "עבור חכמים, השמיים הם הגבר והארץ היא האישה. כאשר הארץ חסרה חום, השמיים יעניקו לה אותו; כאשר היא מאבדת את טריותה ואת רטיבותה, השמיים יחזירו לה אותן (1)."

מר נ., שאת סיפורו אביא כאן, היה אחד הגברים שאיבד את אמונתו בהיותו שמיים. והארץ יבשה תחתיו.

הרכב בו נסעתי עם מכרי, הגיע לשכונת בית הכרם, מן השכונות האמידות שבירושלים. בקול נרגש ובאי-נעימות שהתקשה להסתיר, פנה אלי מכרי באומרו:

- אני מצטער להפריע לך בשבת, אבל אנחנו בצרה. אבא שלי השתגע. הוא עושה את המוות לאמא. הוא מציק לה ומקנטר אותה ללא הרף. אם היא יוצאה מהבית, הוא כועס, קצף יוצא מהפה שלו מרוב עצבים, ואם היא בבית, הוא מטיח בה האשמות ומכנה אותה בשמות גנאי שלא אעלה על דל שפתי. זה בלתי-נסבל. אנחנו, אחותי ואני, חשבנו לאשפז אותו; או אולי להוציא אותה מהבית, רחמנות על שניהם.

מאחר שאנו מכירים זה שנים רבות, התלבטתי אם להיענות לבקשתו. במקרים מסוג זה, קיימת תמיד הברירה להסתפק בעזרה ראשונה ולהפנות את המקרה לרופא אחר. טיפול רצוף בחולה, שההיכרות עימו או עם משפחתו קיימת מחוץ למסגרת הטיפול, עלול להיתקל בבעיות.

מכונית הוולוו של מכרי עצרה בסמוך לבית פרטי מוקף צמחייה עשירה, פראית כלשהו. דשא, שנטה להצהיב ולא נגזם זמן רב, פשט על שני צדי השביל, המרוצף בלבנים אדומות. על דלת העץ שגולפה בידי נגר אמן, היה תלוי שלט קטן מוזהב ועליו כתוב מר וגברת נ. בסמוך לו השתלשל פעמון מתכת כבד, שענבלו בלט מכיפתו. הוא היה מורכב על פלטת עץ מעוטרת וניתן היה לצלצל בו על-ידי משיכה בחוט. משמשכנו בו, הזכיר צלילו פעמוני כנסייה ומבפנים נשמעו צעדי אישה הולכים וקרבים. היא צפתה בנו מבעד ל"עין המאגית" שבדלת, ופתחה. בפתח עמדה אישה כבת 60 ומעלה. גובהה ממוצע, פניה מוארכות, חיוורות מעט, חפות מאיפור. על כתפי שמלתה הכהה נפרש צווארון תחרים לבן, רחב, מעומלן ומגוהץ למופת.

מכרי ואני פסענו לתוך הדירה המטופחת להפליא של הזוג נ.

-  ד"ר שיינפלד באה לראות אותך, אבא, הודיע מכרי.

כאילו נקבעה התוכנית מראש, פנו מכרי ואמו ימינה למטבח, ואילו אני הופניתי שמאלה אל הסלון. מר נ. היה ישוב בכורסה רחבה, שמפית מקרמה כיסתה למחצה את משענתה, וצפה בטלוויזיה בסרט צרפתי בשחור לבן. משנותרתי עימו לבדי, הוסיף לצפות בסרט בשתיקה, וסימן לי בידו שאשב. התיישבתי מעבר לשולחן סלוני נמוך, עליו נצצו אגרטלי קריסטל מונחים על מפיות ולצידם עציץ סיגליות כחולות. מר נ. היה גבר מקריח כבן 65. השיער הפרוע שעיטר את שולי פדחתו, נעלם כליל מלפנים. עור פניו, שחריצים עמוקים נמשכו בו, היה מגולח למשעי. על פניו ניכר סומק, המאפיין חולי סוכרת. כל זה נגלה אלי רק מצידו האחד של מר נ., שכן פניו היו מופנות לטלוויזיה כאילו הוא מתעלם מנוכחותי. שררה שתיקה, כשהוא צופה בסרט, ואני בו. מכיוון המטבח, שדלתו הייתה פתוחה, עלו לחשים שהתערבבו בקולות הסרט. בהיותי אורחת בלתי רצויה, התקשיתי ליזום פעולה כלשהי. לכן נקטתי עמדה פסיבית והצטרפתי לצפייה. על המסך ניבט פרצופו המוארך של פרננדל, גדול הקומיקאים הצרפתים, כשהוא ממצמץ בעיניו ומעוות את פניו, משוחח ברוך עם פרה שגרר אותה בחבל. קשה לומר שנהניתי, אף שההרפתקה של שני גיבורי הסרט, פרננדל והפרה מרגריט, הייתה אומנם עצובה אך משעשעת. מכרי, שהסיטואציה נתבררה לו כנראה לאחר שהציץ בנו מעמדתו במטבח, נכנס לסלון, ובנימה מתחננת פנה לאביו:

- אבא, ד"ר שיינפלד לא באה לראות סרטים צרפתיים. היא באה לראות אותך, מדוע אתה מתעלם ממנה? היא עשתה מאמץ להגיע. היום שבת, היא צריכה לחזור הביתה, וגם אני...

 - אתה יכול לחזור... וגם היא...

לפחות לא הייתי לבד במערכה, על שנינו היה מר נ. מוותר בקלות.

באווירה קודרת זאת, לאחר שמכרי כיבה בתנועה החלטית את הטלוויזיה והפריד באחת בינינו לבין פרננדל המחובר לפרתו, ומחוזקת מדברי מכרי, העזתי לפנות אל מר נ.

-  מר נ., אני מצטערת להפריע לך. הייתי רוצה לדבר אתך.

  - דברי, פקד עלי.

כמי שעושה טובה בעל-כורחו, סבב בכורסתו, והפנה אלי סוף סוף את מבטו. מבעד לעדשות משקפיו העבות, ננעצו בי שתי עיניו הגדולות, חומות וזועפות. עתה נשלמה צדודיתו בעיני לדמות מלאה וברורה. על כף רגלו השמאלית נעל מר נ. נעל בית מעור שחור, אלגנטית ומצוחצחת. רגלו הימנית, שנכרתה בגובה הברך, הותירה את מכנסיו בצד זה, מיותמים מתוכן. מר נ. היה רזה. חגורת עור נחש שחורה הידקה על בטנו את מכנסיו, יוצרת קפלים רבים, מדגישה בכך את מידותיו שקטנו לאחרונה.

-  שמעתי מבנך שבזמן האחרון יש מתח בינך לבין אשתך.

  -  זה לא בזמן האחרון, זה מזמן.

-  זה קשור לניתוח? שאלתי.

עוד בשיחה הטלפונית שקיימנו לפני הביקור, סיפר לי מכרי שזה שנים רבות סובל אביו מסוכרת. הרופאים לא הצליחו להתמודד עם מחלתו ובעקבות זאת התפתח נמק ברגלו ועקב כך הם נאלצו לכרות אותה.

-  אין לזה שום קשר לניתוח.

  - אז למה כן? מה קרה לכם?

  - לי לא קרה שום דבר. את צריכה לשאול אותה.

 תשובה כזאת היא מסוג שאלות האגוז הקשה, שיש לפצחן ללא פטיש.

- אני אנסה לדבר עם אשתך אחר-כך, אבל קודם רציתי לשמוע אותך.

 - טוב, מה את רוצה לשמוע? זה לא חדש; זה סיפור ארוך. הכול התחיל לפני 20 שנה.

בינתיים ניחוח מגרה של קפה עלה מן המטבח. גברת נ. התקרבה בזהירות לסלון, מבלי להתרחק יתר-על-המידה ממקום מבטחה שבמטבח, ואחזה בידה קנקן קפה מהביל. היא שאלה אם אפשר לכבדני במשקה חם. היות שאינני חובבת קפה מעבר לניחוחו הטרי, כובדתי בכוס תה צמחים, שפרוסת לימון הגונה טבלה בו ביוזמתה של גברת נ. וזו החמיצה אותו כהוגן. מר נ.סירב לשתות, מבטל בהינף יד את הקנקן הנוטה להתקרב אליו.

והנה כך, בעוד אני לוגמת מן התה החמוץ, ואנו צופים זה בזה, הואיל בטובו מר נ. לשתף אותי במה ש"התחיל לפני 20 שנה" ופתח את וידויו בשאלה:

- את קראת את הספר "האדום והשחור"?

- כן, בטח, של סטנדל. ספר נפלא, שמחתי להתחבר למר נ. בשטח שלעת עתה אינו ממולכד.

- זה היה בשנה..., אגיד לך בדיוק, 1974. הקרינו אז בטלוויזיה את הסרט, עם דניאל דריה וז'ראר פיליפ. הם היו נהדרים, משחק כזה לא רואים כל יום. אין כמו הצרפתים. את מכירה את העלילה?

למזלי הכרתי את העלילה ואף ראיתי את הסרט, בכיכובם הנפלא של שני השחקנים המוזכרים.

- כן, אהבה בין אישה מבוגרת, נשואה, לגבר צעיר.

- כן, אבל זה לא הכול. הוא הוצא להורג. היא לא. גם אותה היו צריכים להרוג.

- ממ..., כן, זה סיפור שכתב סטנדל על פי מעשה שהתרחש באמת בעירו, גרנובל (Grenoble).

זיכרונותיי מלימודי התיכוניים בספרות צרפתית החלו לצוף ולבוא לעזרתי.

- יכול להיות, לא ידעתי, אבל אני לא צריך את הגרנובל שלו, לי יש את הגרנובל שלי. לי זה קרה פה. פה בבית הזה.

- מה קרה?

- זה ייראה לך טיפשי, אבל זאת האמת לאמיתה... ושלא יגידו לי שלא! עלי אף אחד לא יעבוד! יום אחד התקלקל לנו הבוילר. אני, שמתמצא בחשמל, יכולתי לתקן אותו, אבל לא היה לי זמן. לפני 20 שנה הייתי אדם עסוק, מאות עובדים היו תחת אחריותי. יצאתי לעבוד בשש בבוקר, חזרתי בשמונה בערב. אף אחד לא יכול היה להתחרות בי. אצלי העבודה מעל הכול, אחריות היא אחריות. טוב, אז היא הזמינה לפה חשמלאי שיתקן את הבוילר.

בהגיעו למילה "היא", הפנה את מבטו לכיוון המטבח ברמיזה שאינה מטילה ספק שמדובר באשתו.

- החשמלאי בא יום, יומיים, אולי שלושה. כל פעם אמר שחסר לו חלק, שהוא מתקשה להשיג אותו, שזאת בעיה רצינית... אמרתי לה שתשאל אם לא כדאי להחליף אותו, את הבוילר. היא שאלה ואמרה שאין צורך, שאם הוא יתקן, יצא יותר זול. למעשה הוא תקין מהתחלה, אבל כל פעם המציא משהו חדש... שיש להוסיף, שיש להוריד, להחליף, כל מיני סיפורים. אחרי חודש, לאחר שכבר סיים את עבודתו וקיבל את המגיע לו, שוב פירק את הבוילר. זה כבר לא מצא חן בעיני. אמרתי לה שנמאס לי ממנו, שייקח את הרגלים שלו ושילך לתקן בוילרים בבתים אחרים. אבל היא בשלה, כאילו הוא האינסטלטור היחיד על פני האדמות. זה היה בחור צעיר, גדול, שחור, משופם. שפם היה לו מפה ועד להודעה חדשה. הייתה לו בלורית ארוכה, כאילו היה משורר ולא אינסטלטור. אני ראיתי אותו פעם, זה הספיק לי... א-קיצר, יום אחד חזרתי הביתה מוקדם. ארבע בערך... אני נכנס לבית – ומה אני רואה? הגברת יושבת לה עם השוורצע שלה בסלון. הוא ראה אותי, לא התאים לו. אמר לי שהוא מצטער, שניסה, אך אין ברירה, צריך להחליף את הבוילר. שהוא בא להסביר לה ושטוב שהוא רואה אותי, כי בטח אני זה שצריך להחליט. אמרתי לו בסדר, אני אחליט... איך שיצא, עלה לי הדם לראש. אמרתי לה שאני החלטתי: את השוורצע הזה אני לא רוצה לראות פה. מאז אני חולה בסוכרת... זהו, עכשיו את מבינה? שאל אותי בתקיפות כאילו לי עצמי יש איזה חלק בעניין.

- ... אז, אני מבינה שהוא לא מצא חן בעיניך ולא רצית שיבוא עוד לכאן.

- לא מצא חן בעיני, את אומרת? אם היית את במקומי, זה היה מוצא חן בעינייך?

- יכול להיות שלא, אבל בעצם, זה לא שסתם לא מצא חן בעיניך, אלא אם אני מבינה נכון, אתה חשדת שאשתך מנהלת קשר רומנטי עם הבחור הזה?

- לא חשדתי, אני בטוח.

- דיברת עם אשתך על זה?

- לא, לא אמרתי לה מילה, אבל מאז התחלתי לעבוד פחות. הייתי מגיע הביתה מבלי להודיע לה, בארבע, בחמש... פעם חזרתי הביתה בעשר בבוקר. היא לא הייתה בבית. אז איפה היא הייתה? הלכה לאוניברסיטה ללמוד? אולי הלכה ללמוד משחק ב"הבימה"? את חושבת שיש לך עסק עם טיפש? תגידי לי! תקף מר נ. אותי בשאלה רטורית שהתקשיתי להשיב עליה. פניו הלכו והאדימו. ניכר עליו אי-שקט הולך ומחמיר. הוא החל לחפש אחר מקומו המדויק על כורסתו. הרים את רגלו הכרותה, הרכיב אותה על זולתה, מלטף בתנועות עצבניות במקצת את מכנסיו והמשיך:

- היא אמרה לי שיצאה לקניות. מה אומר לך, קניות, שטויות, שקט כבר לא היה לי... זה הפך לי את החיים. בעבודה אני הייתי נמר, נמר זה לא מילה... אבל מאז, העסק נחלש, פיטרתי עובדים; זה כבר לא היה אותו דבר...

- האיש הזה, החשמלאי, או אינסטלטור, עוד ראיתם אותו מאז?

- אני לא. אני רק יודע שמאז חליתי בסוכרת. תסתכלי מה היא עשתה לי! היו לי שתיים, עכשיו בקושי יש לי רגל אחת.

ודאי שראיתי ועוד איך! הנהנתי בראשי מבלי להוציא מילה. מר נ. התחמם והרים את קולו בצעקה:

- הסוכר הורג אותי. נכנס לי לעצמות. היא מכינה לי דיאטה, שמיאטה, אבל לי אין תיאבון. מה זה עוזר לי עכשיו? זה יחזיר לי את הרגל? שתאכל  את הדיאטה שלה לבד... שתזמין את המאהבים שלה, שיש להם שתי רגליים ושאין להם סוכר ושיש להם שפמים ובלוריות... שתזמין ושייחנקו כולם! פלט בחוסר נשימה, שואג כנמר פצוע ומעלה קצף בזוויות פיו. אווירת נכאים וכאב נוראי מילאו את סלונם המצוחצח של הזוג נ. נדמה היה שווילונות הפשתן הלבנים שתלו מעל החלון הפנורמי הנרחב מזדעזעים כמנוענעים בידי רוחות רפאים. אגרטלי הקריסטל פיזזו על מקומם, מזועזעים אף הם מרוב קולות צורמים שספגו, ורק הסיגלית הקטנה שעל השולחן, נותרה במנוחתה, כחולה ופורחת כאילו דבר לא ירתיעה לעולם.

עד אז שררה דממה במטבח. ניחוח הקפה הגיע לאפי, מרמז שאינני לבדי עם מר נ. עתה, עלו מן המטבח קולות חריקת כיסאות. לאיחולי ההיחנקות של מר נ. ובצעדים נמרצים, הופיע מכרי בזירת הקרב.

- אבא, תתבייש. איך אתה מדבר, איש תרבותי אתה? תביט על אמא, מסתובבת מדוכאת ומושפלת... מה יהיה עם הסיפור הזה? אתה רוצה להכניס אותה לבית-משוגעים? מה לה עם החשמלאי המסכן הזה, איך בן- אדם אינטליגנטי מגיע למסקנות עקומות כאלה? אנחנו לא מבינים איך נכנס לך לראש כזה דבר. מה פתאום שאמא תנהל רומן עם הבחור הזה? חוץ מזה, עברו מאז 20 שנה. כל השנים לא שמענו מילה, ופתאום עכשיו אתה מוציא לה את הנשמה עם הבוילר ההוא...

מכרי פנה אלי:

ד"ר, אני מבקש...

 ובמקביל לאביו:

- אבא, אתה חייב להסכים...

ומייד שב אלי:

ד"ר, אנחנו מבקשים שתרשמי לו תרופת הרגעה. המתח הזה לא טוב למחלה שלו.

מר נ. לא התייחס לדברי בנו. לא הסכים ולא סירב, כאילו לא שמע כלל. הזיכרונות געשו במוחו, הקנאה נגסה בלבו והרסה כל חלק שהסוכרת טרם הספיקה לפגוע בו. לאחר דקה, מתוח כקפיץ, פנה אל בנו:

- אתה שואל אותי מאיפה אני יודע? בטח שאני יודע. אתה זוכר שהקרינו אז בטלוויזיה את הסרט "אדום ושחור"? בדיוק אז, דווקא אז, סדרה. צפיתי בסרט והבנתי הכול... חזר על המידע היקר באוזני בנו הטרוד, שנראה היה כי מי שאינו מסוגל להבין את הקשר בין הסדרה המוזכרת לבין מצב אביו.

משעזבתי את בית משפחת נ., החזיר אותי מכרי לביתי. התקשיתי להחליט החלטה טיפולית. שיערתי שמישהו עם יכולת אמפתית, זמן וסבלנות, חייב להתקרב למר נ., כי מבלי שיוחזר לו כבודו, לא יהיה שקט במשפחת נ. ושהגברת נ. לא תעמוד לאורך זמן במצב שנוצר. מצאתי אדם כזה בדמות חבר טוב, פסיכיאטר כבן 40, בהיר עור וללא שפם ובלורית. הנחתי בידיו את סיפורו של החולה ואת גורלו. המלצתי שיואיל בטובו לרענן לעצמו את זיכרונותיו על ספרו של סטנדל, שיקרא חומר מקצועי על פרנויה של קנאה, איחלתי לו הצלחה, ויצאתי מן התמונה כפי שנכנסתי, בסיוע מכרי, אשר הסביר למר נ. שלמרות הכבוד שהנני רוחשת לו ורצוני לעזור, מוטב שיטופל בידי חברי.

כעבור כשמונה שנים, בעת אחד מביקורי במוזיאון ישראל, פגשתי את הזוג נ. המוזיאון אירח אז את יצירותיו של מ. שאגאל. הפגישה המקרית אירעה בעת שצפינו באחת התמונות, בה מופיעה בלה, אשתו האהובה של הצייר. בני הזוג נ. ואני החלפנו מילים אחדות שהיה בהן נועם אך גם אי-נוחות מעטה. ואני הסקתי שמר נ. היה ונשאר אדם תרבותי.

נושאים קשורים:  סקירה,  טיפול,  גזענות,  סטנדל,  ספרות,  פרנויה,  קנאה
תגובות
 
03.03.2018, 15:47

מענין מאד ומעורר השראה.
המקרה מראה כמה חשוב שלפסיכיאטר\ית יש גם השכלה כללית בתחום האומנות לענפיה השונים. במצב כזה הייתי פועל כמוך

אנונימי/ת
03.03.2018, 23:37

יפה
אבל מעניין, למה שלחת אליו פסיכיאטר ולא פסיכולוג?

ראשית, תודה על ה"יפה".
שנית: לגבי: למה שלחתי אליו פסיכיאטר ולא פסיכולוג?
בשנייה הראשונה הופתעתי מהשאלה אך תיכף לאחר מכן חשבתי שהיא במקומה; ולכן התשובה: הסיפור התרחש לפני למעלה משלושים שנה, דהיינו בתקופה ה"עתיקה" בה עדיין היו רבים מן הפסיכיאטרים עוסקים בחלק הפסיכולוגי של המקצוע גם. מלבד זה גם חשבתי שכפי שמכרי - בנו של מר נ. ביקש (וקיווה), יהיה נכון לנסות להקל על אביו באחת מתרופת ההרגעה הקלות, אשר תוריד, עד כמה שאפשר, את הסטרס בו היה שרוי ואת הכעס, ואשר תאפשר את ניהול הטיפול הפסיכולוגי. ובסופו של הדבר גם סמכתי על ד"ר א.א. - חברי למקצוע, הידוע לי כמוצלח מאוד בשני המובנים: כפסיכיאטר וכפסיכולוג.
זכור? אפילו האירועים המקצועיים כמו כנסים, ועידות ואחרים, היו אז משותפים לאנשי 2 המקצועות.
ד"ר א.א. היה ידוע לי היטב כאדם אנושי מאוד וכך לא נותרה לי סיבה לא להפנות אליו את מר נ.
הלן שיינפלד

אנונימי/ת
11.03.2018, 00:09

תודה רבה!
אני מודה על התשובה, אני כסטודנט צעיר שלא ידעתי שבעבר הפסיכיאטרים עסקו בפסיכולוגיה רציתי להבין למה התנהלת כך... קיבלתי תשובה וגם החכמתי!
תודה על המאמר היפה ועל התשובה.

תודה לך, סטודנט צעיר, עבור מילותיך החמות. כולי תקווה ש"תגדל" בהצלחה רבה ואז "הכול" יהיה ברור לך.
הלן שיינפלד