סקירה

תסמונת סטנדל (Stendhal Syndrome) - אחת התסמונות שאינן מופיעות בספרי הלימוד

בדפי ספרות רבים מדווח על מיני הפרעות נפשיות "נדירות" או "מוזרות", שאינן מופיעות בספרי הלימוד הפסיכיאטריים. בשנים האחרונות מנסים החוקרים לפענח את השינויים הנוירוביולוגיים המתרחשים במהלך אותן ההפרעות,

הבפטיסטריום של פירנצה (צילום: אילוסטרציה)

מבוא

בדפי ספרות רבים מדווח על מיני הפרעות נפשיות "נדירות" או "מוזרות", שאינן מופיעות בספרי הלימוד הפסיכיאטריים. אופיין הקליני, הדומה במידה זו או אחרת בחלק מהן, הוא אכן די "מוזר". בשנים האחרונות מנסים החוקרים לפענח את השינויים הנוירוביולוגיים המתרחשים במהלך אותן ההפרעות, מה שמקל על הבנתן כתופעות הנובעות מהתרגשות עמוקה. נכללות בהן: תסמונת אילת Eilat Syndrome ליסטומניה – Lisztomania, תסמונת הודו - India Syndrome, תסמונת ירושלים - Jerusalem Syndrome, תסמונת פריז - Paris Syndrome, תסמונת רובנס - Rubens Syndrome ותסמונת סטנדל.

האחרונה מתפרסמת גם תחת השמות הבאים: תסמונת פירנצה - Florence Syndrome Hyperkulturemia, או הלם תרבותי - Cultural Shock, התקף אומנות - Art Attack, ומחלת הנסיעה Travel Disease. התסמונות הנושאות את שמם של (פיודור) דוסטויבסקי –Dostoievski   Syndrome ושל (מרסל) פרוסט – Marcel Proust Syndrome, דומות במידה בולטת לתסמונת סטנדל.

פרויד באקרופוליס

בספטמבר 1904 בהיותו בן 48, ביקר פרויד ביוון. נלווה אליו אלכסנדר, אחיו הצעיר ממנו בעשר שנים. על פי תוכניתם היה עליהם להגיע לאי קורפו, שם התכוון אלכסנדר לפגוש מכר עמו עמד בקשרים עסקיים. מזג האוויר החם מדי בקורפו הניע אותם לשנות את יעדם. הם נסעו לאתונה וכרוב רובם של התיירים המבקרים בה עלו לגבעת אקרופוליס, המכונה בעצם "האקרופוליס" בשל חשיבותה ההיסטורית הנודעת*.

בראשית שהותו על אתר האקרופוליס הפנה פרויד את מבטו אל הנוף שנשקף סביבו. תפיסתו את המקום נעה בין ספק לגבי קיומו במציאות לבין הפתעה וההתפעלות על היותה דבר אמיתי. "זה אומר שכל זאת קיים ומציאותי, בדיוק כפי שלמדנו על כך בבית הספר" (1), סיכם פרויד לעצמו את תפיסתו לגבי האקרופוליס.

שנים רבות לאחר מכן, כשהיה כבר בן 80, הוא התבקש לנאום באירוע שהתקיים לכבוד יום הולדתו ה- 70 של הסופר, מחזאי, מוזיקאי וזוכה פרס נובל, הצרפתי רומן רולנד. ל"מכתבו הפתוח", שחיבר לכבוד רולנד, הוא העניק את השם "הפרעת זיכרון באקרופוליס" ובו הוא סיפר על החוויה הרגשית המיוחדת, שהציפה אותו בעת ביקורו באקרופוליס: "הייתי כבר אדם בוגר, בן 48, כשעמדתי לראשונה בין חורבות המקדש על גבעת האקרופוליס של אתונה, מביט מעבר לים הכחול. תחושות של התרוממות רוח ותדהמה התערבבו בי. היה בכך משהו קשור לאופיו המיוחד של המקום" (2).

במכתבו הפתוח לרולנד התייחס פרויד לחווייתו באקרופוליס בעיקר בשם "דראליזציה", אם כי הביטוי "ניכור" – alienation שימש אותו גם לתיאור חווייתו. הוא פענח אותה כנובעת מתכנים אדיפאליים מודחקים דהיינו כקשורה ל"ניצחונו" על אביו יעקב; ב"ניצחונו" הוא התכוון לכך שהוא – פרויד, הצליח להעלות  בהישגיו מעל ומעבר להישגי אביו. שכן האחרון לא זכה להצליח בחייו ואף "סורס" במובן זה, במצבים שונים. לפי אותו קו מחשבה הוא התייחס גם לאירועים היסטוריים מפורסמים בהם, לדעתו, התנהגו ידועי עולם בחשיבות עצמית בולטת, שנבעה אף היא מצרכים אדיפאליים; כך למשל, הוא פרש בפני שומעיו את סיפור התנהגותו של הקיסר נפוליון בונפרטה, אשר בטקס הכתרתו התעקש להניח את הכתר על ראשו בעצמו במקום להותיר את המשימה המכובדת בידי האפיפיור פיוס השביעי כפי שהיה מקובל. במכתבו הוא הרחיק לכת עד למשה רבנו; את סוד שאפתנותו הגבוהה פענח גם במקרה זה כביטוי לצרכים אדיפאליים.

חווייתו של פרויד באקרופוליס מוזכרת בספרות תחת שמות שונים כמו "הפרעת זיכרון", "אמנזיה", "דפרסונליזציה", "משבר זהות" ולא פעם כגרסה של "תסמונת סטנדל".

אסיים את הקטע הנוכחי של המאמר בציטטה נוספת מתוך "מכתבו הפתוח" של פרויד לרומן רולנד, המובאת באחד מכתביו של רוברט ליפמן על פרויד (2): "במשך שנותיי האחרונות (החוויה המשונה) ... שאותה לא אבין אף פעם, חוזרת אל תוך מוחי. אבל מדוע אחרי שלושה עשורים – החזרה אל מוחי של הדראליזציה, מדוע עכשיו?". בהמשך לשאלתו זו ולמען  ינסה להגיע לתשובה, המשיך פרויד את מכתבו הפתוח אל רומן רולנד בנושאים הקשורים למשה רבנו, מונותיאיזם, נוצרות ואנטישמיות.

תסמונת סטנדל

סנטה קרוצ'ה – בזיליקה הצלב הקדוש, פירנצה

באחד מימי שנת 1817, כאשר ביקר בפירנצה, התנסה סטנדל בחוויה עמוסת תחושות ומאוד מיוחדת, אליה התייחס במילים הבאות: "ברגע שיצאתי ממרפסת האכסדרה של הבזיליקה Santa Croce, נתקפתי בדפיקות לב עזות (אותו סימפטום שבברלין הוגדר כהתקפת עצבים), בקוצר נשימה, ובתחושה שמעיין חיי התייבש -  והלכתי בתחושה של פחד בלתי פוסק פן אפול מרגלי". בספרו "Naples and Florence: A Journey from Milan to Reggio", שהתפרסם באותה השנה (1817), הרחיב סטנדל את תיאורו בשורות הבאות: "הייתי שרוי בסוג של התלהבות ענקית מעצם הרעיון להימצא בפירנצה, קרוב לגדולי עולם שאת קבריהם בדיוק הספקתי לראות. מרותק מהיופי העילאי ... הגעתי לנקודה בה חוויתי תחושות שמימיות... כל דבר דיבר אל נפשי בצורה כה בהירה ... אם רק הייתי יכול לשכוח..."

שנים רבות עברו מבלי שסיפור חווייתו המרשימה של סטנדל תהפוך ל"תסמונת". תיירים מכל העולם המשיכו לפקוד את פירנצה לאחר ביקורו, לא פחות מאשר בזמנו. קרוב לוודאי שהיו ביניהם כאלו שהתרגשו, איזה יותר ואיזה פחות, מיופייה ומיופי יצירות האומנות שבמוזיאונים שלה. אולם רק ב-1979** מצאה לנכון רופאה פסיכיאטרית (איך לא?) לפרסם את התופעה ולהעניק לה את התואר "תסמונת". הייתה זאת גרסיאלה מגהריני ,Graziella Magherini  שהייתה אז בת 50. תוך כדי עבודתה בבית החולים "Santa Maria Nuova" שבפירנצה, היא שמה לב לתיירים שלקו בדפיקות לב חזקות, בחילה, סחרחורת ותסמינים שונים ומשונים נוספים, שפיתחו במשך ביקורם הראשון בפירנצה. ב - 1989 יצא לאור ספרה, העוסק ב"תסמונת סטנדל" (3ׂׂ), בו נכללו נתונים ומסקנות שהושגו על סמך אשפוזיהם של תיירים שביקרו בפירנצה. מגהריני ראתה בהפרעותיהם תגובה ליצירות מופת של אומנות, המתארות סצנות של קרב או נושאים אחרים.

את ה 106 מקרים בהם נעזרה להערכת התסמונת סטנדל היא סיווגה לשלוש קבוצות: 1. 70 עם תופעות פסיכוטיות כגון פסיכוזה פרנואידית; 2. 31 עם תסמינים אפקטיביים בעיקר; 3. 5 עם תופעות סומאטיות של חרדה, התקפי פאניקה בעיקר. ל %38 מן המקרים מקבוצה 1 היו תולדות עבר פסיכיאטריות וכנ"ל לגבי 53% מהמקרים מקבוצה 2. התסמינים השכיחים ב"תסמונת סטנדל" הם דפיקות לב מהירות, סחרחורת, עילפון, תחושה של בלבול, דלוזיות למיניהן ואף הזיות. קיימות גם צורות "חלקיות" בהן מופיעות רק חלק מן התסמינים הרשומים לעיל (4). לשם הגדרת ההפרעה נהוג לציין, שהיא מתפתחת כאשר אדם נחשף לעבודות אומנות יפות במיוחד או כאשר כמות גדולה של עבודות אומנות נצפית במקום אחד. ייתכן שטענה זו היא שהביאה להיווצרותם של שמות נוספים עבור "תסמונת סטנדל": Beauty Bitten Syndrome  ו  Florence Syndrome,Art Attack. מאחר שהתגלתה בעיקר אצל תיירים, היא כונתה גם Travel Disease ובשל אופייה התרבותי היא כונתה גם Hyperkulturemia או הלם תרבותי – Cultural Attack.

אם ניקח בחשבון שכוונת המושג "פסיכוסומאטי" היא לציין שהפרעות גופניות מסוימות מקורן בנפש או ברגש, אפשר בקלות להסכים עם היותה של "תסמונת סטנדל" הפרעה פסיכוסומאטית, כפי שהוגדרה לא פעם. עובדה זו לא עצרה בעד חוקרים רבים להעמיק בחקירתה במטרה להבינה מעבר לכך. מחברי מאמר בשם "The Stendhal Syndrome between Psychoanalysis and Neuroscience", שפורסם ב - 2014" (5), שכותרתו מרמזת על התלבטות בין שתי האפשרויות האטיולוגיות, האחת פסיכואנליטית והשנייה קשורה למדעי המוח, מסכמים את "התלבטויותיהם" כדלקמן: "מטרת המחקר הנוכחי היא להעריך האם בשנים שלאחר תיאורה, הצליחה תסמונת סטנדל לרכוש איזושהי תקיפות מדעית. היחס בין אומנות לפסיכופתולוגיה הוערך*** על פי מבט נוירוביולוגי מודרני.... תוצאות המחקר מובילות למספר השערות לפיהן אזורים מוחיים מסוימים מופעלים בעת עיסוק באומנות. טרם קיימת עדות מדעית, המגדירה את התסמונת סטנדל כהפרעה פסיכיאטרית ספציפית; מאידך, קיימת עדות שאותם האזורים המוחיים, הידועים כמעורבים בתגובות רגשיות, הם אלה שמופעלים גם בעת חשיפה לעבודות אומנות".

אם ב - 1914, טען הוגה הדעות ומבקר האומנות הבריטי קלייב בל Clive Bell בספרו "Art", ש"יצירת אומנות מעוררת רגש מיוחד" ודיבר על "ריגוש אסטטי", אז בתקופה הנוכחית מדברים על "נוירו אסתטיקה"; זהו תחום חדש יחסית, המתמקד בחקירה המדעית ובלימוד הקשר בין נוירולוגיה לאומנות. "The Journal of Neuro - ,Aesthetic Theory" השייך ל"איגוד אומנות מוח" – Artbrain.org והמתפרסם מאז 1998, מייצג תחום זה. פרופסור סמיר זקי Semir Zeki, נוירוביולוג הקשור למכללת אוניברסיטת לונדון, נודע כחוקר מוח וכאחד הנוירו אסתטיקנים הפוריים ביותר. על אף כיווניו המודרניים, שומרים מחקריו על העיקרון המוכר, שתפיסה – פרצפציה של אסתטיקה נוטה ליצור "ריגוש אסתטי". בין היתר, הוא השקיע רבות בנושא פעילותו של המוח במצבים בעלי אופי רגשי, ובמיוחד בהתנסויות של אהבה, תאווה ויופי. להלן מעט ממסקנותיו, הלקוחות ממאמריו:

המשותף בין הריגושים המתעוררים בסיטואציות שונות של יופי אסתטי - aesthethetically beautiful הוא פעילותה (או תגובתה) המוגברת של הקליפה האורביטו - פרונטלית orbitofrontal cortex OFC של המוח. אזור זה המהווה חלק מן המוח הרגשי מעורב, בין היתר, במצבים של הנאה ותאווה. עוצמת הריגוש, הנחווה עקב החשיפה לגירוי "אסתטי", שונה ממצב אחד לאחר; התנסות מאוד מרגשת תביא לפעילות מוחית בולטת יותר מאשר התנסות מתונה או מינורית בעוצמתה (6). ומעבר לכך: מידות שונות של אסתטיקה (או של יופי) מפעילות אזורי מוח שונים. לדוגמה: פנים ללא כל אפיון מיוחד ז.א. ניטרליים במראן, מעוררות פעילות באזור הפוזיפורמי – fusiform face area של המוח, המשוער להיות המומחה בזיהוי ובתפיסת פנים בו בזמן שפנים יפות מעוררות בעיקר תגובה באזור ה - OFC. הפחות משמחת מבין האפשרויות היא כמובן זו של פנים מכוערות או מושחתות צורה. בעת התפיסה של כזה מראה, תופעל, בנוסף לאזור הפוזיפורמי, גם האמיגדלה. כחלק ממערכת התגמול reward system של המוח, היא ידועה כמגיבה בבוטות למצבים בלתי נעימים של פחד, זעם, מורא, תוקפנות או סכנה. (ולכן כנראה) היא נמצאה כמגיבה באופן דומה בעת תפיסת פנים מכוערות או מושחתות צורה.

באחד ממחקריו החליט פרופסור זקי לבדוק את השפעת הצפייה בעבודות אומנות יפהפיות על זרם הדם של מוח הצופים. בבדיקות ה - MRI שביצע על מוח הצופים, נתגלתה עלייה של זרם הדם בחלקו האמצעי של ה OFC, אשר כפי שהוזכר לעיל, ידוע כמעורב בהנאה ובתאווה. מידת עלייתו הייתה מקבילה לעוצמת תחושותיהם הרגשיות של הצופים: ככל שהן היו חזקות יותר כך היה זרם הדם באזור האמצעי של ה OFC עשיר יותר (7).

מרכיבים נוספים של המוח, שנתגלו כמעורבים בתסמונת סטנדל כמו גם במצבים אחרים המאופיינים בריגוש ובהתלהבות גבוהים, הם האינסולה ו"נוירוני המראה", הנמצאים בקליפת המוח (8). נוירוני המראה אחראים על "אמפתיה", אולי "הזדהות" אם מותר להתבטא כך. הם אלה העומדים מאחורי ההתנהגות של חיקוי אצל בעל חיים או בן אדם הצופה במישהו אחר. נוירופיזיולוגים מאוניברסיטת פרמה – Parma (איטליה) גילו את נוירוני המראה  בשנות ה- 80-90 של המאה שעברה. ודרך אגב, הם נחשבים כיסודה הנוירולוגי של תחושת האמפתיה, הכה חשובה ככלי טיפולי במסגרת פסיכותרפיה; אבל זה נושא אחר.

סטנדל , המוכר גם בשמו מארי-אנרי בייל סטנדל, נולד בינואר 1783 בעיר הצרפתית גרנובל.  הוא תואר כילד לא שמח, שלא אהב את אביו, אותו חווה כאיש חסר דמיון. אמו, אותה אהב מאוד, נפטרה כאשר היה בן 7. הוא היה מקורב לאחותו פאולינה הצעירה ממנו, אתה התכתב לאורך שנים, כשגדל. בנעוריו הרבה לנסוע לארצות שונות באירופה, ובפרט לאיטליה. הוא אהב במיוחד את מילאנו. בבגרותו מילא מדי פעם תפקידים ניהוליים, כמו למשל קצין מנהלה ואספקה במלחמות נ. בונפרטה והתלווה לחלק מהרפתקאותיו הצבאיות. אחרי מהפכת יולי 1830**** מונה סטנדל לתפקיד קונסול בעיירה צ'וויטווקיה (Civitavecchia), הסמוכה לרומא. משסיים לכהן בתפקיד זה, שב לפריז והמשיך לעסוק בכתיבה, באופן אינטנסיבי יותר מאשר קודם. את המפורסם מבין ספריו "האדום והשחור", שמושפע, כפי הנראה, ממהפכת 1830, פרסם באותה התקופה. לסטנדל היו כמה התאהבויות, שחלקן שימשו  כהשראה לסיפוריו. כסופר הוא אימץ לעצמו מעל מאה פסידונימים, מיוחדים ומוזרים גם יחד; "Louis Aexandre Bombet", ,""Salviati ,""William Crocodile "Baron de Cutendre", ,"Cotonnet", "Dominique" ו ."Don phlegm" הם רק דוגמה צנועה ביותר שלהם. על הרגלו זה כתב הסופר הצרפתי פרוספר מרימה Prosper Merimeeי(1803-1870) ש"אף פעם לא התחיל לכתוב אות אחת מבלי לחתום בשמו המזויף".

את שנותיו האחרונות חי סטנדל בצל מחלת הסיפיליס. הוא נפטר ב - 23 למרץ 1842, שעות מספר לאחר שהתקף קונבולסיבי הפיל אותו  על אחת ממדרכות פריז. פרסומו כסופר, שלו לא כל כך זכה בחייו, עלה וגדל לאחר מותו.

סטנדל (מקור: ויקיפדיה)

---

(*) במקומות מסוג זה שכן לאורך השנים ארמון המלך. לאחר ביטול המלוכה ברוב הקהילות הפוליטיות האוטונומיות של יוון העתיקה הוקמו באקרופוליס או בקרבתה, מצודות, מקדשים עירוניים ומרכזי ציבור אחרים. האקרופוליס של אתונה היא שריד מרכזי של אתונה העתיקה.

(**) במקורות מסוימים 1977.

(***) הכוונה למחקר המדובר.

(****) "מהפכת יולי 1830" - הכוונה היא לאירועים בהם המעמד הבינוני של צרפת החליף את שלטונו של המלך שארל העשירי בזה של המלך לואי פיליפ.

References

  1. Freud S. A Disturbance of Memory on the Acropolis. Reprinted (1953-1974) in the Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, vol.22. 1936.
  2. (Quoted in) Lippman L. Robert, Freud's "Disturbance of Memory on the Acropolis". Revisited, Psychoanalytic Review: vol. 95, No 3, pp. 489-499, 2008.
  3. Magherini, Graziella, La Sindrome di Stendhal (In Italian), 1989.
  4. Guerrero Al, Barcelo Rosello A, Ezpeleta D, Stendhal Syndrome: Origine, Characteristic and Presentation in a Group of Neurologists. Neurologia,26 (6): 349-56, 2010.
  5. Innocenti C, et al., The Stendhal Syndrome between Psychoanalysis and Neuroscience, Riv Psichiatr, 49 (2): 61-6, 2014.
  6. Zeki Semir, Clive Bell's "Significant Form" and the Neurobiology of Aesthetics, Front Hum Neurosci, 7: 730, 2013.
  7. Inna Didenko, Art and the Human Brain: Crossed Wires and Bright Lights, 2017.
  8. Arias M, Neurology of Ecstatic, Orgasmic and Musicogenic Seizures. Stendhal Syndrome and Autoscopic Phenomena. Neurologia, 2016.
נושאים קשורים:  סקירה,  תסמונת סטנדל,  אמנות,  פרויד,  פרוסט
תגובות
 
21.02.2018, 14:07

נהניתי מאד לקרוא את המאמר והוסיף לי מידע חשוב

תודה לד"ר אמי שופמן.
הלן שיינפלד

28.02.2018, 13:15

מאמר נהדר כרגיל אצל הלן שיינפלד

אנונימי/ת
28.02.2018, 20:21

מאמר מעניין ומרחיב אופקים. תודה.