משרד הבריאות מינה את מנכ"ל המרכז הרפואי תל-אביב איכילוב, פרופ' רוני גמזו, לעמוד בראש ועדה שתבחן שילוב רפואה בקהילה בתהליך ההתמחות של רופאים באופן מסודר ומובנה - ולא על תקן של מילוי מקום; כך מדווח הבוקר (ה') העיתון "דה מרקר".

בדיווח נמסר, כי בכירי כל קופות החולים סבורים שהפתרון המרכזי לבעיית התורים היא העברת חלק מההתמחות ברפואה מבתי החולים למרפאות הקופות בקהילה. כיום, במרבית מהמקצועות הרפואיים, למעט רופאי משפחה, ההתמחות נעשית באופן בלעדי בבתי החולים, אף שחלק גדול מהרפואה מתבצעת דווקא בקהילה.

לפי הדיווח, ההערכה הראשונית של פרופ' גמזו, היא ש"גם אם מהלך כזה יעלה למערכת הבריאות הציבורית ב-400-300 תקנים נוספים, אלה תקנים שבכל מקרה יינתנו בהסכם השכר הבא עם הרופאים. כבר כיום מאות רופאים ממתינים להתמחויות".

פרופ' גמזו אמר עוד כי בעיית התקנים יוצרת בעיית תורים במרפאות קהילה, שהיא "כשל שוק שכל הקופות אחראיות לו". לדבריו, "יש מאגר מוגבל של רופאים והשעות שלהם במערכת הציבורית מצטמצמות בגלל הרפואה הפרטית. רופאים ורופאות, גם צעירים, בונים לעצמם מאגר לקוחות פרטיים בתוך 5-4 שנים ובכך נעשים זמינים פחות לקופות. הביטוח המשלים מממן את הרפואה הפרטית".

"באופן מסורתי התמחות הרופאים בישראל נעשית בבית החולים. אבל העולם השתנה וכיום בית החולים הוא עולם של טיפול נמרץ. עיקר הטיפול בחולים נעשה בקהילה"

מנכ"ל "מכבי שירותי בריאות", רן סער, כך מדווח העיתון, אמר כי "בעיית התורים לא תיפתר מעצמה אלא תחמיר עם הזדקנות והגידול של האוכלוסייה. סער אמר שההמתנה לתור אצל רופא נמצאת בעלייה רצופה כבר 15 שנה ובכל הקופות אין כיום תכנית לאומית שמטרתה להביא עוד רופאים לקהילה. "כדי שההמתנה בקהילה תהיה סבירה יש צורך שיהיו מספיק רופאים שימלאו את השורות. משרד הבריאות צריך לקחת את הטיפול בבעיה זאת כנושא מרכזי", ציין.

עוד אמר סער, כי רפואת ילדים היא בעיקר מקצוע קהילתי וכך גם רפואת נשים, אורתופדיה, עור, אנדוקרינולוגיה, ראומטולוגיה, נוירולוגיה ילדים וההתפתחות הילד.

ראשת חטיבת הקהילה ב"שירותי בריאות כללית", ציפי שדה, אמרה לעיתון: "באופן מסורתי התמחות הרופאים בישראל נעשית בבית החולים. אבל העולם השתנה וכיום בית החולים הוא עולם של טיפול נמרץ. עיקר הטיפול בחולים נעשה בקהילה. בכל הקופות עובדים רופאים מומחים, ויש גם תשתיות מתאימות לטיפול מורכב כמו מכוני גסטרו, מכונים קרדיולוגיים, מכוני התפתחות הילד, ניתוחי קטרקט, כימותרפיה, טיפולי פריון, מעקב אחר היריון בסיכון ועוד. בתוך עשור, להערכתנו, יהיו אפילו צנתורים בקהילה".

עוד אמרה שדה: "אילו היינו מחליטים ששנה מ-6-4.5 שנות ההתמחות צריכה להיעשות בקהילה, אוטומטית מספר הרופאים היה גדל ב–20%. הם היו גם נחשפים לעבודת הקהילה ונותנים מענה לצרכים בשטח".

העיתון דיווח, שבקופות החולים מציעים שינוי באופן שבו מתוכננות ההתמחויות ברפואה, מבחינת תקני המתמחים והחלוקה שלהם למקצועות השונים. "צריך, אולי, לעשות שינוי בתכנון ההתמחות ולהגדיל את התקנים ואת ההתמחויות במקצועות מסוימים על-פי צורכי האוכלוסייה", אמרה שדה.

"יש כיום יותר חולי סוכרת, יותר חולים במחלות לב וכלי דם ויותר מודעות בציבור לגילוי מוקדם בנושאי התפתחות הילד. צריכים יותר רופאים בתחומים אלו. זה תפקיד משרד הבריאות לבצע צפי ותכנון המומחים ל–10–15 השנים הבאות", הוסיפה. שדה מנתה צרכים מידיים שונים שחסרים כיום בקהילה: עוד מומחים בנוירולוגית ילדים ובראומטולוגיה ("אין כמעט מתמחים בתחום הזה שנעשה מקצוע במצוקה").

עוד מציעים בכירי הקופות לפעול להחזרת מאות רופאים ישראלים שנסעו לחו"ל להתמחות ולא חזרו כי הם מתקשים למצוא תקנים, לתמרץ רופאים מקרב העולים מצרפת להשתלב במערכת הבריאות וגם לאגם משאבים – כלומר בישובים קטנים שבהם פחות מ-3000 תושבים להפעיל מרפאה מקצועית אחת שתשרת את כל הקופות. לגבי אילת, למשל, מציע מנכ"ל "מכבי" סער כי בית החולים המקומי, "יוספטל" יעבור לבעלות המדינה או העירייה או אפילו לבעלות משותפת של ארבע הקופות, כדי למנוע בזבוז כספים ומשאבים.

בכירי הקופות הצביעו בדיווח על המקצועות הרפואיים שבהם אינן מסוגלות לספק למבוטחיהם תורים בזמן סביר במיוחד במקצועות הייחודיים נוירולוגים לילדים, גריאטריה, גסטרואנטרולוגיה. לדבריהם, קיים מחסור ברופאים באזורים המרוחקים מגוש דן והערים הגדולות.

בכירי הקופות החולים סיפרו שהם מתקשים יותר לגייס רופאים בדרום הארץ מאשר בצפונה, כי שם יש ריכוז גדול של רופאים מהחברה הערבית. כמו כן, קיים קושי בגיוס רופאים למגזר החרדי, במיוחד רופאות נשים ליישובים אלו, שבהם יש ריבוי הריונות ולידות.

העיתון גם הציג תמונת-מצב לפיה בישראל 50% מהרופאים הם בני 55 ומעולה, כאשר רק באיטליה יש שיעור גבוה יותר (55%). בשאר מדינות ה-OECD שיעורם של רופאים מבוגרים נמוך בהרבה: בצרפת 48%, בגרמניה 47%, בארה"ב 35% (זה גם ממוצע ה-OECD). מעט יותר מ-30% בקנדה ואוסטריה, 28% בהולנד וקצת יותר מ-10% בבריטניה.