שוב חוזר בימים אלה הריטואל השנתי המתסכל, כאשר מתפרסמים נתוני הזיהומים בבתי החולים השונים בארץ. שוב, ב-2018, כפי שהיה ב-2017 וב-2016, זועקות הכותרות את זעקתם של כ-6,000 החולים המתים מדי שנה מזיהומים צולבים בבתי החולים.

אנחנו מנסים להתריע ולספר את הסיפור שאנו רואים יום יום בבתי החולים בהם אנו עובדים, אבל לצערי, הזיכרון הציבורי קצר. אנשים שחוו אשפוז של בן משפחה משתפים בלהט בסיפורים האישיים הדומים כל כך אחד לשני, אך מהר מאד, גם אם הדברים אינם נשכחים, הרי שהחזרה לעומס השגרה, דוחקת הצידה את הדחף לפעול לתיקונם.

ביקרתי לאחרונה בכל בתי החולים הממשלתיים בארץ. בחלקם נתקלתי במציאות בלתי נתפסת של מסדרונות חשוכים ומעליות מושבתות, כי חוסכים בחשמל

קופות החולים ובתי החולים סיימו את שנות התקציב האחרונות בגירעונות שיא של מיליארדי שקלים. ההתנהלות המשברית הקבועה במערכת הבריאות, האיומים בשימוע על מנהלי בתי החולים בשל גירעון בלתי נמנע הנובע משיטת התקצוב, מונעים היערכות ופיתוח מתאימים לעתיד, ומשמרים את המצב הקיים. חרב הקיצוצים, רכישת ציוד נחות בשל מצוקות תקציב, פוגעת בסופו של דבר בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל הנזקק לאשפוז.

ביקרתי לאחרונה בכל בתי החולים הממשלתיים בארץ. בחלקם נתקלתי במציאות בלתי נתפסת של מסדרונות חשוכים ומעליות מושבתות, כי חוסכים בחשמל. ברבים מהם פגשתי רופאים העובדים בתנאים פיזיים קשים ומנסים לספק טיפול רפואי ברמה טובה, אך אינם יכולים להתגבר על סביבת העבודה הלא ראויה.

כאשר חסרות מיטות, יש צפיפות והחולים שוכבים במסדרון. כאשר חסרות מיטות, והמחלקות מלאות, נשארים החולים בחדרי המיון שעות ארוכות, ואף ימים בהמתנה למיטה פנויה, אפילו למיטה במסדרון. כאשר שוכבים החולים במסדרון, או ממלאים את חדרי המיון, אי אפשר לשמור על הניקיון הנדרש כל כך בבית החולים.

לא ניתן לבודד באופן מוחלט את הסיבה לכמות הזיהומים הרבה. אך אין ספק שניקיון לא מספיק במחלקות, הקפדה לא מלאה על רחצת ידיים, אשפוז חולים עם זיהום ליד כאלה שעדיין לא נדבקו, וצפיפות, תורמים כולם יחד, וכל אחד לחוד לעליה בשיעור הזיהומים שבתנאים אחרים ניתן היה למונעם.

התסכול הגדול של כולנו נובע מכך שלא מדובר בגזירה משמיים - אם ישנה האוצר את מדיניותו, יעלה את ההקצאה הלאומית לבריאות מ-7.5% בלבד ל-9% או 10%, נוכל לבנות עוד בתי חולים, להוסיף מיטות לקיימים, להוסיף תקנים ולאפשר לעוד רופאים הכשרה מתאימה, ואולי לטפל בחלק מהחולים בקהילה ולא בבתי החולים. נוכל לאפשר לחולים לשכב בחדרים מרווחים, אותם ניתן לנקות ואולי למנוע זיהומים.

כאשר שוכבים החולים במסדרון, או ממלאים את חדרי המיון, אי אפשר לשמור על הניקיון הנדרש כל כך בבית החולים.

לא ניתן להתגבר על מחסור ב-4,000 מיטות אשפוז החסרות ללא תקציבים נוספים. בלתי אפשרי לקצר את זמני ההמתנה הארוכים בחדרי המיון ללא בניית תשתיות מתאימות והכשרת מספיק רופאים. ללא תקציבים נוספים. אין דרך לקצר את זמן ההמתנה לבדיקות MRI, ללא רכישת מכשירים נוספים ובטח ובטח שלא נתגבר על הזיהומים, אם נמשיך להתנהל באותה צורה.

אז בואו נדרוש את שדרשנו כבר לפני שנה ממשרד הבריאות: לקבוע יעדים שישפרו את מצבנו בעוד 5 ו-10 שנים – 0 חולים המאושפזים במסדרון, הפחתה של 50% בתמותה מזיהומים בבתי החולים, ההמתנה של עד 20 דקות בחדרי המיון עד לבדיקת רופא, זמן המתנה ממוצע של שבועיים בלבד לרופאים מומחים, שיפור הפריסה הגיאוגרפית של שירותים חיוניים כגון מאיצים לטיפול קרינתי בחולי סרטן, ומניעת המחסור ברופאים ודאגה להכשרתם במקצועות השונים.

בואו נדרוש את מה שמגיע לנו-שמירה על כבודנו, גם בעת מחלה. אחזור על מה שכתבתי בעבר: צריך להפסיק להסתפק במה שיש, חייבים לדרוש את מה שצריך ומגיע לנו. ואם נשתוק, זה לא יקרה.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות"