במחקר תווית פתוחה, אקראי, מבוקר ורב-מרכזי זה, החוקרים בחנו שלוש אסטרטגיות פרי-ניתוחיות להפחתת גלוקוז והפחתת הצורך בטיפול אינסולין "הצלה" בחולים בני 18-75 שנים עם סוכרת סוג 2 אשר עברו ניתוחים שאינם קרדיאליים.
עוד בעניין דומה
החולים חולקו בצורה אקראית על ידי תוכנת אינטרנט לקבל טיפול עם לירגלוטיד, עירוי גלוקוז-אינסולין-אשלגן או בולוס אינסולין כאשר יעד הגלוקוז היה <8.0 מילימול לליטר. התוצא העיקרי היה ההבדל בין הקבוצות ברמות גלוקוז חציוניות שעה לאחר הניתוח. החוקרים בחנו 150 חולים (44 בקבוצת הלירגולטיד, 53 בקבוצת עירוי האינסולין ו-53 בקבוצת בולוס האינסולין) על פי עקרון ה"כוונה לטפל".
החוקרים מצאו כי שעה לאחר הניתוח, רמות הגלוקוז החציוניות (טווח בין רבעוני) היו נמוכות בקבוצת הלירגלוטיד לעומת קבוצת עירוי האינסולין (6.6 [5.6-7.7] מילמול לליטר לעומת 7.5 [6.4-8.3] מילימול לליטר; p=0.026) ולעומת קבוצת בולוס האינסולין האינסולין (6.6 [5.6-7.7] מילמול לליטר לעומת 7.6 [6.4-8.9] מילימול לליטר; p=0.006). ההיארעות של היפוגליקמיה וסיבוכים בתר-ניתוחיים לא הייתה שונה בין הקבוצות. לשישה חולים הייתה בחילה בתר-ניתוחית בקבוצת הלירגלוטיד ולשניים מתוכם בחילה קשה. בקבוצות האינסולין לא נצפו אירועי בחילה (p=0.007).
מסקנת החוקרים היא כי מתן לירגלוטיד בתר-ניתוחי גורם לייצוב רמות גלוקוז פרי-ניתוחיות ומפחית דרישות אינסולין על חשבון עלייה בשיעור הבחילות הבתר-ניתוחיות.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
