שירותי רפואה שניוניים נמצאים תחת עומס באנגליה לאור עלייה בשיעור הפניות לבתי חולים. עומס זה גורם לזמני המתנה ארוכים יותר וצורך באנשי צוות רבים יותר. מטרת מחקר זה הייתה לבחון את הקשר בין המשכיות הטיפול והסיכון לאשפוז בבתי חולים בגיל המבוגר.

לצורך העבודה, החוקרים ביצעו אנליזה של 10,000 חולים בגילאי 65 ומעלה בשנת 2012 ב-297 מרפאות רפואת קהילה באנגליה. החוקרים ביצעו שימוש באינדקס Bice and Boxermanי(BB) ובאינדקס רופא המשפחה הממונה (רופא המשפחה האחרון לפני האשפוז) על מנת לכמת את המשכיות הטיפול. בוצע שימוש באינדקס BB בעוקבה פרוספקטיבית על מנת להעריך את ההשפעה של המשכיות הטיפול על הסיכון לאשפוז. בוצע שימוש בשני האינדקסים בגישת מקרה-ביקורת רטרוספקטיבית על מנת לבחון את ההשפעה של החלפת רופא על הסיכוי לאשפוז ב-30 הימים לאחר ההחלפה.

באנליזת העוקבה הפרוספקטיבית, אינדקס BB הדגים קשר הפוך שאינו מובהק סטטיסטית בין המשכיות הטיפול לסיכון לאשפוז דחוף למרות שיחס הסיכונים עבור חולים שחוו את ההמשכיות הנמוכה ביותר היה 2.27 (רווח בר-סמך 95%, 1.37-3.76) לעומת חולים עם המשכיות מלאה. באנליזה הרטרוספקטיבית, החוקרים מצאו קשר הפוך בין המשכיות הטיפול לאשפוזים דחופים בבית החולים בשני האינדקסים שנבדקו. על פי אינדקס רופא המשפחה הממונה יחס הסיכויים עבור אנשים שחוו את המשכיות הטיפול הנמוכה ביותר היה 2.32 (רווח בר-סמך 95%, 1.48-3.63) לעומת אנשים עם המשכיות הטיפול הרבה ביותר.

מסקנת החוקרים היא כי היעדר רצף טיפולי ניכר מגביר סיכון לאשפוזים בלתי מתוכננים בקרב אנשים בני 65 שנים ומעלה. יש צורך בתוכניות להגברת רצף הטיפול על מנת להפחית אשפוזים.

מקור: 

Tammes, P. et al. (2017) Annals of Family Medicine.  15(6), 515