חדשות

"דבלואציה – למה ומדוע?"

בהמשך לסדרת כתבותיה המיתולוגיות, אנו שמחים לפרסם באתר את כתבתה החדשה של דר' הלן שיינפלד "דבלואציה – למה ומדוע?"

ספר (אילוסטרציה)
קווים מנחים (אילוסטרציה)

אמוציולוגיה, פרטים להבנתה כתורה וכדרך לעזרת האדם

על מנגנוני הגנה, שדבלואציה – "פיחות" בעברית, הוא אחד מהם, אין מי שלא שמע. אולם על אמוציולוגיה, אולי, לא הכול שמעו. זהו תחום העוסק במדע של הרגשות (אמוציות) כפי שניתן להבינם על פי קשריהם לתחומים רבים אחרים ולמקורותיהם. אמוציולוגיה חוקרת ומסבירה כיצד הרגשות חוברים למחשבות ומובילים אל התנהגות מסוימת וכיצד הם משפיעים על אופן התייחסותנו לעולם הסובב אותנו. היא מעמידה לרשותו של המתעניין בה כלים המאפשרים לו להשתחרר ממצבים של קיבעון, מה שעשוי לעזור לו ליצור חיים התואמים את משאלותיו ואת צרכיו החיוביים. הידע על יסודה הביוכימי של אמוציולגיה מסתמך על מחקרים מדעיים, המראים שמצבים בהם אדם מרגיש בודד, מבולבל, תקוע או במצוקה כלשהיא אחרת, ניתנים לתרגומה הכימי של התקשורת הדו-צדדית בין המוח לגוף. על פי תורתה מקור הכוונות והשיפוט בהם מישהו מתייחס לרגשותיו מצוי בתרבות בה הוא גדל ובסדרים שהיו נהוגים בה. יותר מ-100 טכניקות קיימות בתחום זה. הן מאפשרות להבין את הרגשות ולהשתלט על הפעילויות הנובעות מהם כשהן אינן לטובה, וליישם חלומות חיוביים; וזאת בזכות שינויים באותן מחשבות והתנהגויות המונעות חיים איכותיים ובעלי תכנים חיוביים ובריאים.

אחת ההגדרות של אמוציולוגיה קובעת שמדובר בתחום העוסק בגישות או סטנדרטים באמצעותם חברה או קבוצה מסוימת הניתנת להגדרה, שומרת על רגשות בסיסיים משלה ועל ביטוייהם המתאימים; המושג כולל גם את הדרכים בהן המוסדות (של אותה חברה או קבוצה) משקפים ומעודדים ביטויים התנהגותיים מסוימים. כך למשל, חיזור כאקט המביע את ערכו של הרגש במסגרת הנישואין או סדנאות המשקפות את עוצמתו ואת ניהולו של הכעס ביחסי עבודה. בהגדרה נוספת של אמוציולוגיה מוסברים הרגשות כהרכב סבוך של פעולות גומלין בין גורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים, המתווכים על ידי מערכות עצביות והורמונליות. הרכב זה גורם להתבגרותן של תחושות כמו הנאה או אי הנאה וכולל תהליכים קוגניטיביים, הקשורים להתנסויות השונות; הרגשות מוליכים להיווצרות הסתגלות פיזיולוגית לתנאי הסיטואציה בה האדם מצוי ולהתנהגות הסתגלותית. רעיונות אלו מובאים בבירור ובהרחבה בפרסומיו של פיטר סטירנס Peter Nathaniel Stearns ושותפיו (1.). סטירנס, בן 81 כיום, הוא היסטוריון אמריקאי בעל תפקידים רבים ונחשבים, מתוכם אציין את פעילותו הענפה ב International Society for Research of Emotion. השם "Emotionology" נטבע בשנות השמונים של המאה הקודמת על ידו ועל ידי ההיסטוריונית והפסיכיאטרית קרול זיסוביץ סטירנס, הרואים בנושא עיסוקם זה נושא רב- תחומי.

מבוא ל"דבלואציה" – מנגנון הגנה ש"נחוץ" לנפשות מסוימות

ב-1894 כאשר היה בן 38, פרסם פרויד מאמר בשם "נוירו-פסיכוזות של הגנה" (2.), אשר הפך למקור חשוב ביותר עבור הקונספט של "מנגנוני הגנה". במאמרו זה הוא הסב את תשומת הלב לקונפליקטים שבין מחשבות לרגשות העומדים מאחורי הפרעות נפשיות רבות, ולכך שקונפליקטים משמעותיים עלולים לפגוע בתפקוד האגו. כבר אז דיבר פרויד על "הגנות" שונות, שסוגן נוטה להיות אופייני להפרעה נפשית מסוימת. היכרותו עם הפרעות אובססיביות, פוביות, פסיכוזות הזייתיות ועם מה שכונו אז הפרעות היסטריות, הובילה אותו להבניית אותם רעיונות הקשורים ל"הגנות". מנגנון הגנה שזכה לתשומת לבו המרבית ואשר תואר בראשית עיסוקו בנושא זה הוא ההדחקה – רפרסיה, אליו התייחס במילים הבאות: "מדובר בכוח מסוים, המונע מהם (בכוונה למטופלים*) מלהיות מודעים אליו ומכריח אותם להישאר בלתי מודעים ... ולדחוף את התנסויותיהם הפתוגניות מחוץ להכרתם. אני נותן את השם repression לתהליך המשוער הזה" (3.). בהזדמנות אחרת, הוא ראה בהדחקה את אבן הפינה עליה נשענים כל המבנים הפסיכואנליטיים. ב-1896 פרסם פרויד מאמר המשך למאמרו מ- 1894 (2.), בו חיזק את טענותיו הקודמות (4.).

במשך השנים הלך וגדל מספר מנגנוני ההגנה המדוברים בשפה הפסיכואנליטית. בין אלה שתרמו לכך בולטת בתו של פרויד, אנה (1895 - 1982), שב-1937 פרסמה את ספרה "The Ego and the Mechanisms of Defense"י(5.). בניגוד לדעה ששררה באותם הימים, לפיה מנגנוני ההגנה בכללותם מהווים תופעה פתולוגית, טענה אנה פרויד שלא כולם בלתי רצויים ושיש ביניהם מנגנונים חיוביים, המאפשרים איזון והתפתחות. הצדק, התברר, היה איתה. המנגנונים החיוביים עליהם דיברה אנה פרויד מוכרים מזה שנים כ"בוגרים". נכללים בהם מנגנוני ההגנה הבאים: דיכוי – Suppression, עידון - Sublimation, זולתנות – Altruism, ציפייה – Anticipation והומור.

במאמר שפורסם ב-2009 בעיתון "Simply Psychology", העלה Saul McLeod, פסיכולוג המלמד באוניברסיטת מנצ'סטר, את השאלה: "מדוע אנו זקוקים להגנות של האגו?" בהשיבו לשאלתו הסביר: זיכרונות שהודחו אל תת-המודע ודחפים מפחידים ובלתי מתקבלים על הדעת אינם נעלמים, אלא משתמרים במקום מחבואם שבתת-מודע. בעת היותם שם, הם מפעילים השפעות בלתי רצויות על ההתנהגות. בין המשאלות המודחקות לבין מנגנוני ההגנה מתקיימת מלחמה מתמדת. היא "מאיימת" על האדם המצוי במצב זה, ויוצרת בו תחושות של חרדה ושל אשמה, קשות במיוחד אצל אנשים בעלי סופר אגו קשוח וטובעני מדי.

דברים אלה תואמים בהחלט למנגנוני ההגנה ה"בלתי בוגרים" (המהווים את מרבית מנגנוני ההגנה), כמו הפגן – Acting Out, שכלון – Intellectualization, נתק - Dissociation, הכחשה - Denial, השלכה - Projection, נסיגה – Withdrawal, פיצול - Splitting, האדרה – Idealization ועוד, אבל פחות תואמים למנגנוני ההגנה ה"בוגרים". ה"בוגרים" מבין מנגנוני ההגנה נוצרים או נרכשים לאורך השנים למען יאפשרו הצלחה, הנאה וביקורת במובנה החיובי. "הגנה" מסוג זה מושגת על ידי מיזוג בין רגשות ומחשבות, ואינה פועלת בדרך של מלחמה (בין רגשות ומחשבות), הנוטה להביא לקונפליקט כמו מנגנוני ההגנה ה"בלתי בוגרים".

במאמרו של McLeod, העוסק במנגנוני ההגנה, מסופר שבאחת ההזדמנויות התבטא פרויד באומרו ש"החיים אינם קלים!" McLeod מחזק את אמירתו של פרויד בהסברו שהאגו מצוי בין מספר גורמים כוחניים: "מציאות, חברה כפי שהיא מיוצגת על ידי הסופר אגו, וביולוגיה, שמיוצגת בעיקר על ידי האיד. כאשר גורמים אלה מאוד כוחניים עלול משקלם הכבד ליצור תחושת סכנה של התמוטטות, ששמה "חרדה". היא נועדה לשמש כאות הנשלח אל האגו, המצופה להגן על עצמו מפני הסכנה". עד כמה שהאגו יצליח יותר במשימתו זו יהיו החיים, למרות הכול, קלים יותר.

דבלואציה – (*כתבה זו מתייחסת בעיקר לדבלואציה שאדם גורם ל"חברו") "פיחות" בעברית, הגדרה: מנגנון הגנה באמצעותו אדם עוסק בקונפליקטים רגשיים הקשורים לדחפים פנימיים או חיצוניים על ידי כך שמשייך לאחר – או לעצמו*, איכויות שליליות. להדגמה תובא להלן אינטראקציה בין שני "מכרים", בה אחד מהם מוריד ללא רחמים מערכו של השני ובשלב מסוים מצרף לכך דברי האדרה – אידיאליזציה של עצמו.

 האגס והתפוח

פעם נפגשו אגס ותפוח
על שולחן בתוך קערה.
שאל העגול שבהם, התפוח:
"איך הגעת לכאן, מה שלומך"?

השיב האגס תשובה מעודנת:
"אני, מן השוק, לא מזמן, רק אתמול;
היה שם נורא, אוירה מתסכלת
של ריחות ולכלוך, שגרמה לי לסבול..."

"אני מתפלא", אמר התפוח,
"שדווקא אתה, מכל הסחורה
היפה שבשוק; הרי כל לקוח
מבין שתפוח זאת הבחירה!

אתה חסר טעם, חסר מוניטין
ואינך דומה כלל לתפוח,
חסר לך צבע, אתה לא אמין,
אתה קצת חלש, קצת מלוח.

מעולם לא לקחו אותך בחשבון
בתנ"ך או בשירה, בבריאת העולם,
מעולם לא הוזכרת כפיתיון
ולא הללו אותך, אף פעם!...

האם לא שמעת עלי, התפוח,
פרי מין העץ, עץ הדעת, ריחני?"
המשיך להשוויץ הפרי הנפוח,
"אני מבוקש, נהדר, עסיסי!

אני בעל הגזע הכי משובח,
ידוע לכול כפרי הבריאות,
בעל תוכן נעים, קשוח, לא רך,
אותי מכבדים; זאת מציאות!"

שמע חברו ונפגע עד עומק ליבו,
חשב להגיב, להגן על עצמו כאגס,
אך אין הוא יכול להלל את עצמו
כאין הוא תוקפן, אלא רך, מנומס.

אכל את עצמו ובקושי גמגם:
"אני, לא נכון, אני די טעים."
והוסיף בקול מעורער ואילם:
"אני נעים הליכות... קצת תמים.

אני משווק ברוב השווקים,
צורתי די נאה, קצת נשי...
אותי מגדלים בהרבה בוסתנים,
גם אני מבוקש, ידידי"...

שני בתיה האחרונים של ההדגמה, שאינם משקפים רוח פסיכואנליטית דווקא אלא מבט פשוט על החיים, יובאו בסוף הכתבה.

דבלואציה שייכת למנגנוני ההגנה הבלתי בוגרים. אם מקודם צותתה השאלה "מדוע אנו זקוקים להגנות של האגו?", כעת נשאלת השאלה מדוע אנשים מסוימים זקוקים לדבלואציה? תשובה המתקבלת מאוד על הדעת ניתן למצוא במילון פסיכואנליטי (6.) בו במסגרת נושא זה, מוזכרת ראשית כל הפסיכואנליטיקאית האוסטרית ממוצא יהודי, ה"וותיקה מבין אמהות הפסיכואנליזה", מלאני רייצס קליין (1882-1959). התשובה על פי דבריה היא: "דבלואציה היא הגנה כנגד קנאה - הרגש העיקרי העומד מאחורי דבלואציה". על פי דעות מקובלות הקנאה היא רגש אוניברסלי. אבל השפעותיה על איכות חייהם של הקנאים ושל אלה בהם הם מקנאים, תלויות בכמה (הקנאה גדולה) ואיך (מפעילים אותה).

בספרה הנודע מ-1957 "Envy and Gratitude: A Study of Unconscious Sources"י(7.) הסבירה קליין שבדרך כלל הדבלואציה הנוצרת מתוך קנאה היא חלק מתוך מכלול. בחלק גדול מן המקרים מתלווים אליה בוז, ביקורת בעלת גוון אומניפוטנטי ונסיגה נרקיסיסטית. שאיפתו או צרכיו של המקנא המבצע דבלואציה, הם להוריד מכבודו ומערכו של זולתו. בספרות האמוציולוגית של ימינו דואגים לציין שקנאה – envy ,jealousy ו-greed אינם אותו הדבר בדיוק. הקנאה קשורה הדוקות לחוויה של אהבה. אפשר לראותה כתחושה של כעס על כך שלמישהו אחר יש או שהוא לוקח לעצמו דבר מה, ואינו נותן אותו למי שהיה רוצה אותו לעצמו גם. הדחף הנוצר מכך הוא לקחת לעצמו את הדבר של האחר, לפגום, לשלול או להרוס את אשר מעורר בו קנאה. סיטואציה מסוג זה עלולה לגרום לדבלואציה מרושעת או לאידיאליזציה קשוחה. הקנאה יכולה להיות מודעת או לא. קנאה מופרזת עלולה להוליד לפעמים תחושה של אשמה או של קיפוח. מקורה על פי ההבנה הפסיכואנליטית קשור, כפי שלא קשה לנחש, ל"חפץ הראשוני הטוב" ז.א. לשד של האם.

Circe Invidiosa William Waterhouse -1892

המילה האנגלית "jealousy", מתורגמת לעברית כמו המילה "envy", כקנאה, אבל מובן שתי המילים, "jealousy" ו"envy" שונה במידה מסוימת. "jealousy", המבוססת על "envy", כרוכה ביחסים עם לפחות שני אנשים נוספים, מעין משולש, הדומה למשולש האדיפלי. יש בו יריבות. מי שחווה את ה-jealousy שואף לרכוש לעצמו את אובייקט האהבה ולהדיח את היריב. מילה נוספת שמובנה קרוב לזה של "envy" אך שונה במידת מה ממנה היא "greed". תרגומה לעברית הוא "חמדנות" או "רדיפת בצע". היותה עוצמתית יכולה להוביל לקנאה. כפי שחמדנות מוגזמת אינה נוחה להתפתחות האדם כך גם התכחשות אליה יכולה ליצור לעיתים ריקנות. את ההיכרות עם שלושת המושגים: envy,י jealousy ו-greed אשלים בדברי המנהיג הרוחני ההודי הנודע גאוטמה בודהה (563 – 483 לפנה"ס):

"בעולם הזה הקנאה עדיין לא סולקה אף פעם.
רק אהבה מסלקת שנאה"
(מתוך "דהמפדה" "Dhammapada")

כפי שהובטח, אסיים  בשני הבתים האחרונים של ההדגמה המחורזת על דבלואציה (ע' 3,2):

המתח גבר בין שני הפירות
והם החלו לריב בקול רם.
השמיעו רשרוש לא נעים וקולות;
הפריעו מאוד בקולם.

נמשך הסכסוך כפי שתואר
ימים מרובים, שלושה שבועות...
עד שנהיה מצבם די מביש, לח ומר...
... ואז הפכו את שניהם לקומפוט*.

*החרוזים מתוך ספרה "המחזור שירה לגיל המעבר" של ד"ר הלן שיינפלד, הוצאה לאור "סער", 1989.

פסל של גאוטמה בודהה (563 – 483 לפנה"ס).

ד"ר הלן שיינפלד (צילום: פרטי)

References:

1. Peter N. Stearns and Carol Z. Stearns, Emotionality: Clarifying the History of Emotion and Emotional Standards, The American Historical Review, vol. 90, No. 4, 1985.
2. Sigmund Freud, Neuro-Psychoses of Defence, SE, 3: 41-61, 1894a.
3. Sigmund Freud, Five Lectures on Psycho-Analysis (Penguin 1995) p. 28-29.
4. Sigmund Freud, Further Remarks on the Neuro-Psychoses of Defence, SE, 3: 157-185, 1896b.
5. Anna Freud, The Ego and the Mechanisms of Defence, London: Hogarth Press and Institute of Psychoanalysis, 1937.

נושאים קשורים:  חדשות
תגובות
 
04.01.2018, 17:25

לד"ר שינפלד
ברכות על המאמר המעולה. הוסיף לי ידע בנושא