ב-23 באוקטובר 1972, יום שישי, היה רוברטו קאנסה, אז סטודנט שנה שנייה לרפואה, בן 19, אחד מ-45 נוסעים במטוס חיל האוויר של אורוגוואי בדרכו לצ'ילה. המטוס היה מלא בשחקני נבחרת חובבים ברוגבי, מלוויהם, חברים וקרובי משפחה, שנסעו למשחק - וקאנסה היה אחד השחקנים.

מה שקרה לאחר מכן שינה את חייו. תנאי מזג האוויר הקשים וטעות חמורה בניווט הובילו את המטוס להתרסקות על הר מכוסה שלג ברכס האנדים, בגובה 3,600 מטר ובקור של מינוס 40 מעלות. 12 מהנוסעים נהרגו בו במקום. גופותיהם היו מפוזרות ליד שרידי המטוס ובתוכו. הפצועים קשה מאד – מתו בזה אחר זה, רובם בעקבות מפולת שלגים שקברה אותם. רק 16 נותרו בחיים, לכודים על פסגת הר, בלב "מדבר הקרח", נאבקים שעה-שעה בקור העז, באוויר דליל חמצן, ברעב, ובמוות שנראה מוחשי, סביבם.

45 שנים אחרי, קאנסה, שהיה אחד מהניצולים, הוא קרדיולוג ילדים מוערך, ומספר על חוויותיו הקשות באותו אירוע - שהובילו אותו לסיים את לימודי הרפואה - לפני קהלים שונים. הוא גם סיפר ל"דוקטורס אונלי" כיצד השפיע התקרית, שהפכה למפורסמת בעולם כולו, על הקריירה הרפואית שלו.

הריסות המטוס שהתרסק בהרי האנדים ב-1973, כשהוא נושא 45 חברי קבוצת ראגבי מאורוגוואי ומלוויהם (צילום: יח"צ)

ד"ר קאנסה: "לא אחת הקשיים עשויים להוות תמריץ למאבקי הישרדות. מי שרוצה יותר לחיות – עשוי גם להצליח"

"לכל אחד מאתנו, בני אנוש, יש את הקורדיליירס, פסגות ההרים, שלו", הוא נוהג לומר בכל הזדמנות, בשיחות עם סטודנטים בקמפוסים הנחשבים ביותר בעולם, בהרצאות להחדרת מוטיבציה אליהן הוא מוזמן כדי לדבר למנהלי חברות וארגונים הממלאים עד אפס מקום אולמות, לפני בכירים בתעשיית התרופות ובמכוני מחקר רפואי, בהופעות בכנסים רפואיים, ובראיונות תכופים לתקשורת.

בתוך עשרה ימים גם מעט המזון שעוד היה לשורדים, בעיקר במטעני היד שהביאו לטיסה - חפיסות שוקולד, ביסקוויטים, בקבוקי יין, חטיפים, כמה פחיות שתייה קלה - אזל. מכשיר הקשר של המטוס דמם. צוות ההצלה לא נראה באופק.

נוכח המצב, שרק הלך והורע מיום-ליום, ומתוך חשש כבד לחייהם של חבריו שנותרו לידו, קאנסה, שידיו היו עמוסות עבודה מהרגע הראשון במתן עזרה ראשונה ובחבישת פצעים, התגלה מהר מאד כמנהיג טבעי. הוא "תפס פיקוד": כינס את כולם סביבו לדיון שבו הסביר את מצבם מבחינה רפואית ומדעית והציע להתגבר על העכבות, על ההתחבטויות האישיות וגם על תחושת בחילה בלתי נמנעת ולהשתמש, כיוון שאין ברירה אחרת, בבשר גופות המתים, כמקור תזונה הכרחי, עיקרי, חלבונים - על מנת להמשיך לשבור את הרעב, לשמור על חום הגוף – ואיכשהו לשרוד, בתקווה שהמחלצים יגיעו בכל זאת מתישהו.

קנאסה השתמש באביזרים מאולתרים מערכת העזרה הראשונה שהייתה בידיו, בשברי כוסות ששימשו כסכינים וגם במכסי פחיות השימורים, כדי לבצע את המטלה האיומה של חיתוך רצועות הבשר מהגופות. הוא גם היה הראשון שהכניס את חתיכת הבשר הראשונה לפיו ובלע אותה, כדי להוות דוגמא לאחרים. שלג שהומס בכלים מאולתרים, תודות למצית סיגריות שנתגלה בין שברי המטוס – היה להם למקור מי השתייה היחיד.

כשחלפו חודשיים מיום ההתרסקות, החליט קאנסה לצאת במסע רגלי, בליווי אחד מחבריו לצוות, נאנדו פראדו, בניסיון אחרון לנסות להגיע למקום ישוב ולהזעיק עזרה. פראדו עלה לטיסה עם אמו ואחותו. האם נהרגה בהתרסקות המטוס. אחותו נפטרה מפצעיה. הוא עצמו היה פצוע.

ד"ר רוברטו קאנסה (צילום: יח"צ)

המסע של השניים אילץ לטפס על מצוקים תלולים, התגברות על סלעי ענק והליכה ממושכת בשלג העמוק כשהם לבושים בכמה שכבות של מכנסי ג'ינס ובסוודרים. מקלט מפני הקור היה שק שינה מאולתר שיצרו לעצמם מסיבי זנב המטוס, כדי שיהוו חומר בידוד. בתיק הגב שלהם היו גרבי רוגבי ובהם אוכסנו רצועות מבשר גופות חבריוהם, קפואים, פריטי המזון היחידים.

עשרה ימים נמשך מסעם המפרך. על אחד הסלעים בדרך אף "הדביקו" הודעה בכתב יד: "באנו לכאן מהמטוס שהתרסק בהרים. אנחנו מאורוגוואי. הלכנו ברגל בנתיב הזה כמעט עשרה ימים. 14 מחברינו נותרו בפסגה, ליד שרידי המטוס המרוסק. יש ביניהם פצועים, אין להם מה לאכול. אינם יכולים להמשיך ולשהות שם. בואו בבקשה ותצילו אותנו".

כאשר צצה לפניהם, לפתע, לטאה, ולאחר מכן גילו פרסת סוס ופחית שתייה חלודה, הבינו שהם קרובים סוף סוף לסביבה שבה יש חיים, בני אדם. מכפר נידח במורדות האנדים הצ'יליאנים הוזעקה העזרה, שהגיעה ברגע האחרון.

כאשר שבו הניצולים לאורוגוואי הם התקבלו בה כגיבורי האומה. אבל לבם הורה להם לבקר את משפחות חבריהם שנהרגו ומתו – ואפילו לספר מדוע וכיצד הם נאלצו לאכול מבשרם, להיהפך לקניבלים רק כדי לשרוד, כי לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. למשפחות הנספים נמסרו שרידי חפציהם האישיים.

הפרשה הזאת תוארה בספר שכתב פרננדו (נאנדו) פראדו ("נס באנדים", ראה אור גם בעברית ב-2013) ששימש בסיס לסרט הקולנוע על הפרשה ("לחיות", "Alive"). קאנסה, מצדו, המתין עם כתיבת ספרו-שלו, שבו ביקש להציג את נקודת המבט שלו על החוויה המטלטלת שעבר, אולם לצד התובנות שנולדו אצלו עם השנים, בעקבות האסון ומה שאירע אחר כך. עוד חמישה מבין השורדים כתבו ספרים דומים שראו אור בארצם.

הריסות המטוס שהתרסק בהרי האנדים ב-1973, כשהוא נושא 45 חברי קבוצת ראגבי מאורוגוואי ומלוויהם (צילום: יח"צ)

קאנסה, נשוי ואב לשניים, הפך ברבות הימים לרופא עתיר מוניטין ועטור בפרסים בינלאומיים רבים. הוא היה מועמד לנשיאות ארצו. הוא מנתח חזה ולב וקרדיולוג ילדים, שהתמחה במיוחד באבחון ובטיפול בתינוקות שנולדו עם מומי לב חמורים ושימש כמנהל המחלקה לאולטרה-סאונד קרדיאלי ואבחון טרום-לידה של מומי לב, בבית החולים האיטלקי במונטבידאו.

רק בשנה שעבר פירסם ד"ר קאנסה את גרסתו לפרשת ההתרסקות ולמסע ההישרדות באנדים. הספר: "חייב לשרוד: כיצד התרסקות מטוס באנדים הייתה ההשראה שלי להציל חיים" (I Have to Survive: How a Plane Crash in The Andes Inspired My calling To Save Lives), נכתב יחד עם העיתונאי פבלו ויירצ'י, וראה אור באורוגוואי בספרדית, ובאנגלית בארה"ב בהוצאת "סיימון ושוסטר" הנודעת ובמהדורה נוספת בבריטניה. באחרונה גם תורגם לסינית.

ב-28-25 באפריל הקרוב, בכנס המדעי של החברה האמריקנית לקרדיולוגיה התערבותית ואנגיוגרפית שייערך בסן דייגו בקליפורניה, עומד ד"ר קאנסה לשאת את ההרצאה המרכזית. באולם צפויים להיות 2,000 רופאי לב מבתי חולים בכל העולם וגם מהאקדמיה. הם יחליפו דעות, מידע, יעודכנו במיטב החידושים בתחום.

בראיון מיוחד ל"דוקטורס אונלי", בשבוע שעבר, סיפר ד"ר קאנסה: "חיכיתי עם כתיבת העדות שלי על הפרשה, כדי שיבשילו התובנות שנולדו אצלי כתוצאה ממה שאירע. גם בהרצאות לקהלים השונים, רק מחצית מהזמן מוקדש להתרסקות, למאבק ההישרדות – וכל השאר ללקחים. כל האנשים חווים בזמן מסוים טרגדיות שונות. כאשר נתקלים בקשיים, זה בדיוק הרגע שבו האדם צריך להכיר בעצם מה באמת חשוב ומה לא רלבנטי לחייו".

"התמודדות עם טרגדיות ובעיות מעניקה לבני האדם פרספקטיבה", הוסיף, "לא אחת הקשיים עשויים להוות תמריץ למאבקי הישרדות. מי שרוצה יותר לחיות – עשוי גם להצליח. ייאוש דוחף לא אחת בן אדם להילחם יותר חזק".

ד"ר רוברטו קאנסה (צילום: יח"צ)

ד"ר קאנסה: "אני אומר להורים, גם כאשר אין לכאורה סיכוי להישרדות ילדם החולה, שבכל זאת עליהם להאמין, לתת צ'אנס לטיפול נאות"

"היום, כרופא, ובמיוחד כמי שמטפל בילדים – והסיפור שלי הרי די-מוכר – אני אומר להורים, גם כאשר אין לכאורה סיכוי להישרדות ילדם החולה, שבכל זאת עליהם להאמין, לתת צ'אנס לטיפול נאות. זו איננה רק גישה פילוסופית – זו בעיני המציאות".

"מוצא משפחתי", סיפר ד"ר קאנסה, "הוא מעיר הנמל גנואה שבאיטליה. משם, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, יצאו סוחרים רבים ויחד עם עמיתיהם מארצות שכנות נוספות שעמם תוו קשרי מסחר ענפים, שלטו ולמעשה פיתחו את אזור הים התיכון. בעיני, הרפואה כיום, היא סוג-של סחר ברעיונות, בידע – וכולנו בעצם מעורבים בפעילות הזאת, המחייבת קשרים, שמקדמת את האנושות". "לי עצמי", סיפר, "קשרים טובים עם רופאי לב מובילים, ביניהם כמה שקהל הרופאים הישראלי עשוי להכיר: פרופ' יצחק קרונזון מניו-יורק, ד"ר מריל כהן וד"ר ג'ק רייצי'ק מפילדלפיה, ד"ר ג'ין נויברגר מבית החולים לילדים בבוסטון".

בספר הוא כתב: "אחד הדברים הקשים ביותר שעמם היה עלי להתמודד כשחזרתי לציביליזציה היה הצורך להתעמת עם המציאות לגבי מה שעשינו כדי לשרוד: כשאכלנו מבשר גופות חברינו הקרובים ביותר, כדי לשרוד.

"כשאתה נאלץ בחוסר ברירה לאכול בשר אדם", סיפר ל"דוקטורס אונלי", "אתה מרגיש כמו האדם האומלל, העלוב והמסכן ביותר על פני כדור הארץ. אבל כשאני חוזר וחושב על כך, עולה הרעיון שבשרו של חבר, נתן לי את הסיכוי היחיד לשרוד, סיכוי שלא היה לו"

כריכת הספר

"הלכתי מבית לבית כדי לספר לקרובי המשפחות מה שהיה", הוא כותב בספר על האירועים לאחר החזרה, "מעולם לא השליתי עצמי לחשוב שהם יבינו אותי, אבל רציתי שישמעו את הפרטים, בכלל זה הקשים ביותר, ממישהו שהיה שם. הם קיבלו מידי, כמו מידי חברי שניצלו, שעונים, דרכונים, דברי ערך קטנים אחרים, שנאספו בשקידה מתוך שרידי המטוס ומבגדיהם של הגופות. היו רגעים שהייתה לי תחושה שמאזיניי נחלצים מתוך אבלם וייאושם העמוק כדי לסייע לי, לחברי ששרדו, בניסיון לרפא את הפצעים הרגשיים והפסיכולוגיים שאנו נושאים עמנו... קיבלנו תמיכה ענקית מאותן משפחות".

"חודשיים לאחר האסון חזרתי ללימודי בבית הספר לרפואה. בכתת האנטומיה שלי היה עלי לנתח גופת אדם, כמו זו שלידה חייתי ימים ארוכים, שם על ההר. חשתי, כיצד כל מי שהיו אותו רגע בחדר הכיתה מסתכל בי מזווית עיניו, תוהה מה 'הולך לי בראש'. עד היום כשאני נזכר באפיזודה הזאת אינני מבין כיצד הצלחתי להחזיק מעמד באותו יום".

מדי שנה ב-21 בדצמבר, התאריך שבו חולצו ניצולי ההתרסקות והוחזרו לבתיהם, שבים הניצולים ומתכנסים לטקס אזכרה מיוחד, אליו גם מגיעים קרובי משפחות הניספים. כיום נותרו רק 15 מבין 16 השורדים. קאנסה הוא הרופא היחיד ביניהם.