מערכת הבריאות בישראל קורסת. אם בעבר הלנתי על חוסר מעש, מחדלים, ואטימות שדירדרו אותנו למקום הלפני אחרון במספר המיטות לנפש, ואולי למקום הראשון במספר החולים המתים מדי שנה מזיהומים צולבים בבתי החולים, הרי שמאז אוגוסט 2015 מתנהלת מערכה סדורה הפוגעת באופן שיטתי במערכת הבריאות ובנגישותה לאזרחי ישראל.
עוד בעניין דומה
מאז נחקק חוק בריאות ממלכתי ב-1994 התנהלה מערכת הבריאות בישראל, בהכוונת משרד האוצר, באיזון ידוע ומוסכם. תקציב המדינה נתן מענה חלקי בלבד לצרכי הבריאות של מדינת ישראל, אולם בחסות החוק התאפשר לקופות החולים להציע ביטוחי בריאות נוספים המשלימים את סל השירותים שהן מציעות.
אזרחי ישראל הבינו את "הרמז", ו-80% מהם רכשו ביטוחים נוספים מקופות החולים, מתוכם 30%-40% אף הגדילו לעשות ורכשו בנוסף לכך ביטוחי בריאות פרטיים - לא כי "בא להם" להוציא עוד כסף אלא מתוך הבנה שאי אפשר לסמוך על המדינה שתספק את צרכי בריאותם בשעת הצורך.
שסתום ביטחון זה לצרכי הבריאות של אזרחי ישראל צמח ושגשג. מבוטחי הקופות קיבלו חוות דעת שניות מטובי הרופאים בישראל בסכום השווה לכל נפש ויכלו לבחור בשעת הצורך ברופא מנתח. למעשה, מנעה הממשלה בדרך זו לחץ ציבורי להגדלה המתבקשת של תקציב הבריאות ולהתאמתו לגידול באוכלוסייה והזדקנותה. כך, התרגלנו למציאות שבה לא ציפינו מהממשלה לשפץ ולהרחיב את בתי החולים הציבוריים. למדנו שפיתוח תשתיות מערכת הבריאות מוטל על תורמים ונדבנים, והבנו שככל שמנהל בית החולים הציבורי מגייס כספים טוב יותר משתפרת תשתית בית החולים אותו הוא מנהל. משרד האוצר יכול היה - במציאות שיצר - להמשיך ולהתגאות "בריסון התקציבי".
לפתע, לפני שנתיים, שינה האוצר כיוון - פתאום גילו ש"הגולם" שיצרו במדיניותם קם על יוצרו. עם השנים, עלה שיעור המימון הפרטי מתוך ההוצאה הלאומית על בריאות בהתמדה והסתכם ב-40%, כאשר במקביל ירד באותה תקופה שיעור ההוצאה הציבורית על בריאות מ-70% ל-60% בלבד.
או אז החליט האוצר לתקן את העיוותים בבת אחת, בחוק ההסדרים, ולגדוע את יכולתו של הציבור להשתמש בשסתום הביטחון של רפואת הביטוחים המשלימים.
כך הוחלט, שבעוד שבעבר יכלו מבוטחי הביטוחים המשלימים להתייעץ עם כל רופא ולקבל החזר כספי, יאלצו כעת המבוטחים להסתפק ברשימת רופאים מצומצמת איתם הגיע הביטוח להסדר. וכמובן שלמרות צמצום אפשרות הבחירה עלות הביטוח נותרה כשהייתה.
כך הועלתה, באבחת עט המחוקק, ההשתתפות העצמית של מבוטחי הביטוחים המשלימים, הן בייעוציים, והן בניתוחים, ונמנע מרבים לנצל את הביטוח, בשל עלותה הבלתי אפשרית של אותה השתתפות עצמית. מנצלים פחות, אך ממשיכים לשלם אותו דבר.
כך הוחלט, שהרופא המטפל, אתו יצרו קשר, בטחו בו ובנו אמון לאורך זמן, יהיה מנוע מלטפל בחולים במסגרת הביטוח המשלים 6 חודשים מאז ראה אותם לאחרונה במרפאתו.
בימים אלה ממש, נמשכת מגמת הפגיעה בחופש הבחירה של כולנו. תיקון לחוק בריאות ממלכתי שהתקבל בשבוע שעבר, מטיל איסורים ומגבלות חדשים על מעבר מטופלים בין קופות החולים ובחירה של כל אחד מאתנו ברופא מטפל העובד בקופת החולים האחרת.
במקביל למהלכים אלה הרגיעו אותנו והבטיחו שיוסיפו תקציבים לבתי החולים הציבוריים ולקופות החולים, כדי לאפשר היערכות והגדלה של נפח הפעילות בהם ולקצר תורים ברפואה הציבורית.
הבטחות לחוד ומעשים לחוד. אותו סכום של 880 מליון שקלים, שהובטח לפני שנתיים, לא הגיע עדיין לבתי החולים הציבוריים. ובינתיים, מתארכים גם התורים במרפאות החוץ של בתי החולים הציבוריים, וגם התורים לניתוחים שאינם מצילי חיים. וכרגיל, הציבור הנפגע שותק וממשיך לשלם כבעבר.
צריך לזכור ולהתריע, שכאשר מטילה מדינה מגבלות על אספקת מוצרים או שירותים נדרשים כמו שירותי בריאות במסגרת החוק, נולדים ערוצים אלטרנטיביים העונים על הצורך הקיים בשירותים האלה. ניצנים לכך ניתן לראות במרוץ הטייקונים לרכישת בתי חולים פרטיים, וביוזמות מסחריות ליצירת רכבת אווירית של רופאים ומטופליהם לקפריסין, ששם הכללים של ליליפוט לא תקפים, ושם לא ניתן לחסום שור בדישו.
ושוב, בעלי האמצעים יסתדרו, ופשוטי העם ימשיכו לחכות בתורים המתארכים. עד מתי נשתוק?
* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
