מגזין

"אמריקה היא אכן ארץ האפשרויות"

ד"ר אדל בוזורגזדה נלחם ב"משמרות המהפכה", בשודדים ובמשטרה הטורקית כדי להגיע לארה"ב בשנות ה-80; הוא הפך למומחה בהשתלות איברים וקורא לרופאים המעוניינים להגיע לארה"ב לא לוותר למרות התקנות החדשות של ממשל טראמפ

שטר כסף איראני המציג את המהפיכה האיראנית (צילום: אילוסטרציה)

עשרות שנים נמנע ד"ר אדל בוזורגזדה (Adel Bozorgzadeh) מלספר על ההרפתקאות הקשות, מסכנות החיים, שעבר עד שהגיע לארה"ב, מימש בה את חלומו הגדול ורכש, עם הזמן, מוניטין בינלאומי כמומחה להשתלות איברים, במיוחד בחולים המצויים בסיכון גבוה.

את מיטב זמנו הוא מקדיש לעבודה המתגמלת ולמחקר פורה מאוד (עד כה פירסם כ-70 מאמרים) בתחום זה, במרכז הרפואי-אוניברסיטאי ממוריאל UMAass בבוסטון, שבמדינת מסצ'וסטס.

באחרונה מנהל ד"ר בוזורגזדה גם מאבק ציבורי הממקד אליו תשומת לב לא מעטה: הוא תובע לאפשר שינוע מהיר הרבה יותר ממדינה למדינה בתוך ארה"ב של איברים שנתרמו להשתלה. ממדינות שיש בהן מלאי גדול וזמין של תרומות למדינות שבהן קיים מחסור משווע ותור ארוך של חולים הממתינים להן. "אני שואף לכך שאלו שנזקקים בדחיפות להשתלה, יקבלו את התרומה בזמן - ולא ימותו", אמר בראיון ל"בוסטון גלוב". אל הנושא הזה נחזור בהמשך.

"בשום אופן לא רציתי לחזור לאיראן"

בחודש שעבר התיישב ד"ר בוזורגזדה, לראשונה, מול מצלמת וידיאו ומכשיר הקלטה, וסיפר בפרטי פרטים את סיפור חייו. הוא סיפר כיצד ברח מאיראן, בה נולד בכפר קטן, נרדף על-ידי "משמרות המהפכה", נלכד, עונה קשות ונמלט פעם נוספת; נפל קורבן לשוד על גבול איראן-טורקיה, שרד גם כלא טורקי, ובהמשך מסעו הגיע לפריס ומשם - לארה"ב. הוא היה בן 21 וכל רכושו היה צרור בשקית פלסטיק.

"זה היה ב-1985", היישיר מבטו אל המצלמה. "נולדתי בעיר קטנטנה, באבול שמה, בצפון איראן, על גדת הים הכספי. על מנת לאפשר לי לממש את רצוני ללמוד, עברה משפחתי דלת האמצעים לטהרן. ב-1979 התחלתי ללמוד בבית הספר לרפואה, אבל אז התחוללה המהפכה: השאה הודח ואת השלטון נטלו האייטולות, ובראשם מנהיגם חומייני. אלו היו ימים סוערים מאד. מולדתי ניסתה לגלות את עצמה מחדש.

ד"ר אדל בוזורגזדה (מקור: יוטיוב)

"כמו רבים מבני גילי, מצאתי עצמי די מהר שקוע גם בפעילויות של סטודנטים, שהחלו להילחם נגד הרעיונות החשוכים שהחלו להתפשט על פי הוראותיו של משטר דכאני שפעל כדי להשיב לאחור מדינה מודרנית ומתקדמת. חוקקו חוקים שאסרו את חופש הביטוי, האיסלאם השיעי הקיצוני הפך למרכז החיים... גורשתי מהאוניברסיטה, הוכרזתי 'אויב המהפכה'. הייתי תחת מעקב הדוק של סוכני המשטרה החשאית. בתוך קיץ סוער אחד איבדתי שלושה-רבעים מכל חברי, שהתנגדו כמוני למשטר, נלחמו על דעותיהם וזכויותיהם. כולם הוצאו להורג או מתו בכלא או במהלך עימותים והפגנות אלימות מאד, כשאנשי 'משמרות המהפכה' ירו בהם ללא כל אבחנה.

"אלו גם היו הימים שבהם החלטתי בתוך-תוכי שעלי להימלט משם ולהשקיע את כל כוחותיי הדלים כדי להגיע ויהי-מה לארה"ב, כדי להיות רופא. הוריי ידעו על תכניתי. ישבנו ערב אחד ליד שולחן המטבח. החדר היה חשוך. בדקנו שאיש איננו מאזין או מקליט: 'לאן תלך?, שאלו הורי בלחש. 'הרי השגרירות של ארה"ב בטהרן כבר סגורה. אי אפשר לצאת מהארץ הזאת. היכן תוציא לעצמך אשרה? היכן תשיג דרכון?' כדי להשיג דרכון, ולו אך לצורך נסיעה קצרה, נדרש כל צעיר בגילי לשרות חובה קשה מאד, בצבא, במשך שנתיים.

"מאחר שגורשתי מהאוניברסיטה הלאומית עם תווית של 'אנטי-מהפכן', כל בקשותיי לקבלת דרכון, נדחו שוב ושוב. בדרך-לא-דרך השגתי דרכון מזויף, תמורת כל חסכונותיי. האווירה הייתה מחניקה. בסתיו 1983, החלטתי 'לגנוב' את הגבול. שכרתי מדריך כדי שיוביל אותי במסלול הררי מפותל, תלול, לנקודת הגבול הנוחה ביותר, כדי לעבור לטורקיה.

"עשיתי את דרכי לגבול בחשיכה מוחלטת, ללא אמצעי ניווט. ההליכה נמשכה כמה ימים - ואז לפתע זינקו עלי כמה אנשים חמושים. חשבתי: הנה שוטרי גבול – אבל לא, זו הייתה כנופיה של שודדי דרכים. הם נטלו את כל הכסף שהיה ברשותי, בכלל זה גם המעט שהסתרתי בתוך כיסים קטנים שנתפרו בבטנת הז'קט. נשארתי בחוסר כל. רק בכיס הקטן של מכנסי הג'ינס שלי נותרו 50 סנט. השודדים דחפו אותי למכונית. נסענו אולי 3 ק"מ בכבישים הרריים. שוטרי גבול טורקיים עצרו אותנו.

"בתחנת המשטרה הנידחת חקר אותי אחד הקצינים: "היכן תיק הגב שלך? כבודה אחרת? מזוודה?" הסברתי לו שנפלתי קורבן לשודדים. היה לו מבט של אדם מופתע, מובך. הוא אמר שאיננו מאמין שבאזור שהוא חולש עליו יכול לקרות דבר כזה.

"נשארתי בתא הכלא באותה תחנה יותר משבעה ימים. נחקרתי שוב-ושוב, עינו אותי. קצין המשטרה ביקר אותי כמה פעמים, שמע שנשדדתי ואמר כי ישקיע מאמץ כדי למצוא את האנשים ששדדו אותי.

"יום אחד הגיע לתא שלי יחד עם עוד כמה אנשים והעמידם בשורה. עבר מאחד לאחד וחקר אותם לנגד עיני. חיטט בכליהם - ואז הצביע על אחד מאותה חבורה, כמי ששדד אותי. אלא שאותו ברנש כבר הספיק לבזבז את כל הכסף שנפל בידיו, כמה מאות דולרים. הטורקים לא ויתרו והורו לו לחפש את כל האנשים להם שילם מכספי, בכלל זה כל אלו שעמם בילה ערב אחד, על-פי עדותו, במסעדה מקומית, ושילם בעד 'חגיגת השתייה' שהם ערכו. כולם נעצרו. כולל הבעלים של אותו בר. הם נדרשו להחזיר את הכסף שקיבלו מאותו שודד. החזירו לי גם את הכסף שאותם שודדים שילמו בעד שכירת הרכב בה הסיעו אותי".

בכלא הטורקי, באותה נקודת-זמן, הוחזקו עוד 50 צעירים אירנים. "יחד איתם עברתי עוד מכלא לכלא. נחקרנו. עברנו מסכת של עינויים. 21 יום של גיהינום. ביקשתי להירשם בארגון האו"ם לפליטים, אבל סורבתי.

"יחידה טורקית הביאה אותי, כשעיני מכוסות, לעמק נידח, בין ההרים, קרוב לגבול. עם שחר החלו לשרוק מעל ראשי כדורי רובה. דחפו אותי בכוח חזרה לטריטוריה האירנית ואז לכדו אותי אנשי המיליציה של המפלגה הדמוקרטית הכורדית, והשליכו אותי לכלא שלהם. 50 האחרים שהיו איתי נשברו - והחליטו לחזור לבתיהם, באיראן. רק אני החלטתי שעלי לנסות ולחצות את הגבול פעם נוספת, אם רק תינתן לי הזדמנות. מבחינתי היה זה 'מסע בכיוון אחד' ויהי-מה. לא הסכמתי לשום הצעה לחזור הביתה.

"כעבור שבועיים, ללא הסבר כל מדוע, שיחררו אותי לנפשי – היחיד מבין 51 העצורים שהם החזיקו בידם. נשארתי באותו אזור נידח ימים אחדים ואיתרתי שם אדם נוסף שהסכים להדריך אותי במשעולי ההרים כדי לחצות את הגבול שוב. הפעם התמזל מזלי.

"מסע התלאות שלי נמשך לכל אורכה של טורקיה – ממזרח למערב - עד שהגעתי לאיסטנבול. חציתי את הגשר שעל מיצר הבוספורס. לאחר כמה ימים המשכתי לפריס. פניתי לשגרירות ארה"ב וביקשתי מעמד של פליט פוליטי. אמרו לי שקבלת האישור לבקשה זאת יארך שנה, לפחות. נעזרתי בכמה אנשים טובים והתקבלתי ללימודים לחצי שנה, באוניברסיטת סורבון. כעבור שנה הגיעו המסמכים שאישרו את בקשתי.

"הגעתי לניו-יורק, מצאתי לעצמי מגורים זמניים, שלחתי פניות לכמה בתי ספר לרפואה, הגם שלא היה לי אפילו תואר ראשון (BSc). התחלתי בלימודי ביולוגיה בבוסטון והתקבלתי לאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ובהמשך להתמחות בהשתלות, באוניברסיטת פיטסבורג.

"פגשתי אז הרבה מאד אנשים ונקשרתי אליהם. הם נזקקו להשתלות. היו מאד חולים. הם תלו תקוות ברופאים. הייתה להם תשוקה לחיות והם לא הסכימו לוותר. הפגינו אומץ לב והסכימו לקחת את כל הסיכונים, כדי לנסות ולחיות טוב יותר. הפגישה עם האנשים הללו ביססה את רצוני לעסוק בהשתלות. הם הזכירו לי, כל פעם מחדש, מהיכן ולמה הגעתי לכאן".

ד"ר בוזורגזדה, שהוא עתה ראש מחלקת ההשתלות ב-UMass Memorial Medical Center, התמחה בהשתלות כבד, כליה ולבלב.

הדרישה: להקל שינוע איברים בין מדינות בארה"ב

בדצמבר שעבר סיפר בראיון אחר על חוויה מטלטלת שחווה: מאז תחילת אותו הקיץ ארבעה מהחולים שבהם טיפל הלכו לעולמם. כולם היו ברשימת ההמתנה לתרומת כבד – שבוששה להגיע. בית החולים שלו, במסצ'וסטס, לא יכול היה לקבל, עקב חוקים מקומיים, תרומת איבר ממוסדות דומים שבהם קיים מלאי, כמו מג'ורג'יה או מדרום קרוליינה.

זו כיום אחת הבעיות שמעסיקה את הקהילה הרפואית בארה"ב – ושהולידה את הצורך בקביעת מדיניות אחרת שתאפשר שינוע מהיר של תרומה זמינה ממדינה למדינה. בדרום ארה"ב, במערב התיכון ובצפון-מערבה, דיווח "בוסטון גלוב", יש יותר תורמים - בעוד שבמסצ'וסטס, ניו-יורק, מינסוטה ובחלק מקליפורניה, התור לתרומה ארוך והדרישה גבוהה יותר. אין שם מספיק איברים מתאימים להשתלות.

רשימת הממתינים לתרומת איברים להשתלה, בארה"ב מגיעה כיום ל-120 אלף. רק 85 השתלות נעשות עתה מדי יום. 22 אנשים מתים מדי יום לפני שנמצא להם תורם.

כשהתבררו הנתונים הללו פרסם הממשל האמריקאי הצעה לתכנית ארצית שתאפשר שנוע מהיר של איברים להשתלות. הציבור נקרא להעיר את הערותיו. "בוסטון גלוב" העיר עליה: "התכנית המפלגת ביותר בהיסטוריה של ההשתלות בארה"ב". ד"ר בוזורגזדה תומך בה.

"אל תוותרו על החלום להגיע לארה"ב"

בראיון שהעניק למקומון בעירו וורצ'סטר, על רקע הקשיים שחווים כיום המוני מהגרים, במיוחד מאז שנבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, אמר הרופא שנולד באיראן: "אני רואה עצמי כיום כמי שהתברך בכך שהגיע ליעד עליו חלם ואליו חתר, במאמצים אדירים. הגעתי למוסד רפואי התומך באורח יסודי ופילוסופי בכל מה שאני מאמין בו כבן-אנוש, כאמריקני, כרופא. יש לי עצה למהגרים כמוני, במיוחד בימים אלו: אמריקה היא אכן ארץ של אפשרויות. תהיו נחושים, תתעקשו, תתמידו, תשמרו על החוק בקפדנות - שכן לכל אלו יש משמעות. כל אלו הם מה שהביאו את הארץ הזאת למה שהנה, למוניטין שלה. תעבדו קשה, תחלמו בגדול ולעולם אל תקבלו 'לא' כתשובה".

נושאים קשורים:  מגזין,  איראן,  ארה"ב,  הגירה,  מהפיכה איראנית,  דונאלד טראמפ,  השתלת איברים
תגובות

וואו.. וואו!