אוליבייר אמייסן (Olivier Ameisen) היה קרדיולוג צרפתי-אמריקאי שהיה מכור לאלכוהול. ב-2004 פרסם מאמר בכתב העת המוביל בתחומו Alcohol and Alcoholism, ששמו: "הפסקה מוחלטת של תסמינים והשלכות (שליליות) של תלות באלכוהול בעזרת מינונים גבוהים של בקלופן: תיאור מקרה עצמי של רופא'". במאמר הוא פירט את תלותו הממושכת באלכוהול ואת מאבקו ארוך השנים להיגמל.

לאחר התלאות שעבר, ניסה תרופה שמרפה שרירים ומיועדת להפחתת כאבים בהם, קשיון והתכווצויות, ששמה בקלופן (Baclofen). למעשה, תרופה זו מדכאת את פעילות המוח ומפחיתה את עוררותו. על פי תיאורו, לאחר שנטל אותה – "כל השאר היסטוריה". הוא הצליח להיגמל, וב-2008 פרסם ספר ששמו "הכוס האחרונה שלי" (בצרפתית: "Le Dernier Verre"). עד מותו ב-2013 עודד מחקר מבוקר בבקלופן לטיפול בהתמכרות לאלכוהול.

בקלופן פותחה בתחילת שנות ה-60 לטיפול באפילפסיה, אך יעילותה במניעת התקפים אפילפטיים היתה חלקית ביותר. עם זאת נמצא כי היא כאמור מסייעת בהפחתת כאבי שרירים, קשיון והתכווצויות, בעיקר במחלות נוירולוגיות כגון טרשת נפוצה. היא נקשרת לקולטן של המוליך העצבי המעכב GABA (מסוג B), מה שגורם לפעילות מוגברת שלו ולעיכוב הפעילות המוחית.

המוח מנסה תמידית לאזן בין עוררות לדיכוי; חלק מהמוליכים העצביים מעוררים את התאים שבו לפעולה וחלקם מפחיתים זאת. ל-GABA יש השפעה מרסנת על מערכת העצבים המרכזית והוא מרגיע את הפעילות העצבית. כך, בהיותה נקשרת לקולטן של GABA, בקלופן מסייעת גם בהפחתת כיווץ שרירי שמקורו מוחי. היא מדכאת תאי עצב שגורמים לכיווץ וכך תורמת להרפיה. פעילותן של רוב תרופות ההרגעה, שינה ונוגדות חרדה מתמקדת בקולטנים שונים של GABA.

וכיצד בקלופן מסייעת לטפל בהתמכרות לאלכוהול? התרופה נקשרת לקולטן של GABA במערכת הגמול במוח, וכך מפחיתה את שחרור המוליך העצבי (נוירוטרנסימטר) דופמין באותו אזור בתגובה לצריכת אלכוהול. מערכת הגמול נמצאת באזורי מוח עמוקים ומטרתה האבולוציונית היא לשדר כי בוצעה פעולה חיובית שיש לחזור עליה.

במחקרים שבחנו את הטיפול בבקלופן רק באנשים שסובלים מתלות באלכוהול, כלומר ללא מחלות כבד, לא היו מספיק תוצאות מעודדות

בטבע, הפעולות הבסיסיות המפעילות את מערכת ההפעלה הן אוכל ומין - שני התנאים הבסיסיים לקיום והתרבות. אך גם התנהגויות וחומרים ממכרים מפעילים אותה, ורבים מהם בעוצמה רבה יותר. המוליך העצבי העיקרי הפועל במערכת הגמול הוא דופמין. פעולות יומיומיות כגון אוכל ומין מעלות את רמותיו אך גם חומרים ממכרים - לעתים פי עשרה; יש אנשים שנדרשים להם גירויים קיצוניים יותר, המעלים את הדופמין לרמות גבוהות הרבה יותר, כדי לחוש תחושת גמול וסיפוק.

בתגובה לקישור בקלופן לקולטן של GABA, פוחתת כמות הדופמין שמשתחררת במערכת הגמול לאחר שתיית אלכוהול, וכך פעולת השתייה הופכת לפחות "מתגמלת" והאדם פחות ירצה לחזור עליה. בנוסף, הפעלת הקולטן של GABA בידי בקלופן נמצאה כמפחיתה חרדה. גם זאת בשל דיכוי פעילות מערכת העצבים המרכזית ועוררות היתר המוחית שקיימת במצבים אלו. כך, ייתכן שהפחתת רמת חרדה גבוהה, שלעתים היא הטריגר לצריכת אלכוהול מוגברת, מפחיתה את הצריכה הזאת. זאת ועוד, נמצא כי בקלופן מפחיתה את זרימת הדם באמיגדלה - מבנה מוחי שאחראי בין השאר לזיכרון רגשי ולתגובה למצבי דחק, שעשויים להתבטא ברמת חרדה גבוהה אצל המועדים לכך (למשל, אנשים עם פוסט-טראומה). ייתכן כי הפחתת פעילות היתר של האמיגדלה מפחיתה חרדה, אשר היא כאמור זו שלעתים קרובות גורמת להשתוקקות לאלכוהול ולחומרים ממכרים נוספים.

בחודש שעבר פורסם בכתב העת European Journal of Gastroenterology & Hepatology מחקר שעקב אחר 100 איש הסובלים מהתמכרות לאלכוהול. 65 מתוכם סבלו ממחלת כבד מתקדמת (שחמת הכבד). כולם טופלו בבקלופן במינון ממוצע של 40 מ"ג ליום. לאחר שנה, מתוך 86 חולים שהמשיכו במעקב, 44 לא צרכו אלכוהול כלל ו-20 צרכו אותו בכמות של עד 30 גרם ביממה (כשתי "מנות סטנדרטיות" – למשל שתי כוסות יין או שני שלישים ליטר בירה) אצל שאר הנבדקים לא חל שינוי בצריכה.

"בקלופן" אינה רשומה בישראל (כמו במרבית העולם) עבור התמכרות לאלכוהול. לעתים רופאים רושמים אותה לסובלים מהתמכרות לאלכוהול באישור מיוחד

אצל הנבדקים שהפסיקו או הפחיתו משמעותית את צריכת האלכוהול עקב טיפול בבקלופן נצפה גם שיפור משמעותי בתפקודי הכבד ביחס לתחילת המחקר. לדוגמה, ירידה ברמת אנזימי הכבד בעד 50%. רמות גבוהות שלהם מצביעות לרוב על פגיעה בתפקוד הכבד. ממצאים אלו דומים לממצאי מחקרים קודמים על חולים שסובלים מהתמכרות לאלכוהול וממחלות כבד וטופלו בבקלופן.

עם זאת, במחקרים שבחנו את הטיפול בבקלופן רק באנשים שסובלים מתלות באלכוהול, כלומר ללא מחלות כבד, לא היו מספיק תוצאות מעודדות (עדיין לא ברור מדוע קיים הבדל בעניין זה בין שתי האוכלוסיות – אלו שסובלות/ לא סובלות ממחלת כבד). לדוגמה, בנובמבר 2010 התפרסם בכתב העת Alcoholism Clinical and Experimental Research מחקר קליני שבחן 80 נבדקים שקיבלו בקלופן במינון קבוע של 30 מ"ג ליום או פלצבו במשך 12 שבועות, ולא נמצא הבדל בין שתי הקבוצות מבחינת צריכת האלכוהול. החוקרים ציינו כי ייתכן שצריך להתאים את מינון התרופה לכל אדם וכי יש מטופלים שזקוקים למינון גבוה פי עשרה משל אחרים. החוקרים ציינו כי ייתכן שחוסר יעילותה של בקלופן במחקר נבע בשל מינון אחיד וקבוע לכל הנבדקים.

גם במחקר ישראלי, שפורסם במאי 2015 בכתב העת Journal of Substance Abuse Treatment, שבו נבדקו 64 איש אשר קיבלו בקלופן במינון אחיד של 50 מ"ג ליום לעומת פלצבו למשך 12 שבועות (בנוסף לטיפול פסיכותרפי), לא נצפו הבדלים בתוצאות שתי הקבוצות מבחינת צריכת האלכוהול. כך שנראה כי נדרשים מחקרים נוספים על אנשים הסובלים מתלות באלכוהול ללא מחלת כבד כדי לוודא את יעילות התרופה ומינוניה המומלצים. החשיבות בקביעת מינונים אלו נובעת גם בשל תופעות הלוואי האפשריות של התרופה, כגון עייפות, בחילות, כאבי ראש, הפרעות שינה ודיכאון, ופרכוסים במקרים נדירים.

נוכח היעדר ראיות מספיקות בנוגע ליעילותה של התרופה לטיפול בהתמכרות לאלכוהול באוכלוסייה הכללית, היא אינה רשומה בישראל (כמו במרבית העולם) עבור התוויה זו. לעתים רופאים רושמים אותה לסובלים מהתמכרות לאלכוהול באישור מיוחד.

התמכרות לאלכוהול היא הפרעה קשה הפוגעת בכ-3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב ובאירופה, ובכ-1% מהאוכלוסייה בישראל. הגם שקיימות כיום ארבע תרופות מאושרות לטיפול בה, היקף התופעה ונזקיה מעודדים חיפוש מתמיד אחר טיפולים יעילים נוספים.

הדרך המחקרית שהחל ד"ר אמייסן בגילויו האישי לפני למעלה מעשור טרם הגיעה אל סיומה, ויש להמתין למחקרים הנוספים שמתקיימים כיום. זאת, כדי ללמוד יותר על יעילות התרופה ועל האפשרות שתהיה אופציה נוספת לטיפול בהפרעה שגורמת סבל לרבים.

 

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"