משחר ההיסטוריה האנושית חיפשו בני אדם תרופות למחלותיהם. במאות השנים האחרונות הניסיונות הללו תועדו, וסקירה עכשווית של השיטות, התרופות והטיפולים שבהם השתמשו מרפאים בשתי המאות האחרונות מציגה שורה רבה של רעלים, התמכרויות, טיפולים כושלים ומוות מוקדם כתוצאה מרצון זה - לרפא.

כך, למשל, מכרה חברה רשומה ממדינת ניו-יורק שפעלה עד תחילת המאה ה-20 טיפות קוקאין כאמצעי מהיר לריפוי של כאב שיניים, ב-15 סנט לבקבוק. מורפין הוצע כפתרון לבכי של תינוקות. סטריכנין – רעל נגד עכברים - הוצע כמעורר חשק מיני. עצמות של גולגולות שנטחנו דק-דק הפכו לאבקה נגד אפילפסיה וחוקן עשן טבק שרוף נוסה כדי להציל אנשים שטבעו.

והיו גם "מומחי רפואה" שהציעו למטופליהם השונים לבלוע גלולות תרכובת עם מתכות כבדות. למשל: כספית. התוצאות היו כמובן - הכאבים והמחלה רק התגברו וגם הייאוש כתוצאה מהשפעת המתכת הרעילה.

מודעת פרסומת - תולעי סרט שרשור להרזייה (צילום: יח"צ)

ד"ר לידיה קאנג, אם לשלושה העוסקת ברפואה ראשונית באומהה שבמדינת נברסקה, ובנוסף מרבה לפרסם סיפורים ושירים אפילו בכתבי עת רפואיים כמו Annals of Internal Medicine ו-JAMA, חברה לעיתונאי העצמאי וההיסטוריון נייט פדרסון מסן-דייגו, ולפני ימים אחדים ראה ספרם החדש "שרלטנות: קיצור תולדות השיטות הגרועות ביותר כדי לרפא כל דבר" (Quackery: A Brief History of the Worst Ways to Cure Everything). הספר מציג את הצד האפל והנכלולי של הרפואה.

"בני האדם תמיד חיפשו דרכים 'לתקן במהירות' כל דבר כאשר משהו השתבש – אבל במיוחד כשנפגעה בריאותם. לא הייתה להם סבלנות לחכות, במיוחד כשחלו", אמרה ד"ר קאנג באחד הראיונות שהעניקה בעקבות הופעת ספרה. "הבה נהיה כנים: רבים חיפשו 'דרכים מהירות' כדי להירפא ולא פנו לשם כך קודם כל לרופאים. אבל הרופאים באותם ימים לא ממש הבינו בפיזיולוגיה".

מימי קדם ועד התקופה הוויקטוריאנית, למשל, האמינו בני אדם ב"רפואה מבוססת על נוזלי גוף", במיוחד על הדם, כדי "לאזן את נוזלי הגוף ולשמור על בריאות מאוזנת, הרמונית". לכן הציעו "רופאים" הקזת דם, שימוש בעלוקות ושימוש בחומרים לזירוז מחזור הדם.

במאה ה-19, כדורים שהכילו ביצים של תולעי סרט (שרשור) – טפיל - שווקו לצורך דיאטה. הכדורים, שלא אחת היו בכלל ריקים או הכילו ביצים מתות של התולעת, נשלחו דרך הדואר. איש לא חשב אז על כך שבליעתם תגרום לזיהום דלקתי חמור במערכת העיכול, או לגרום לכאבי ראש, דלקת מוח, התקפי פרכוס ודמנציה, כפי שאכן קרה.

מודעת פרסומת לעיסוי להשראת אורגזמה כטיפול נגד היסטריה (צילום: יח"צ)

מי שנחשבו אז כרופאים ואף מנתחים השתמשו בדוקרני קרח בניתוחי ראש – טיפול באנשים נואשים ואומללים חסר מזל שסבלו מהפרעות נפשיות. ב-1888 הציע רופא שוייצרי, ד"ר גוטליב בורקהרדט, שלא היה לו שום ניסיון בכירורגיה לנתח חולי סכיזופרניה ואלו שסבלו מהזיות פסיכוטיות, באמצעות דוקרן קרח. הוא קדח חורים ליד הרקות והוציא חלקים מקליפת המוח, לעתים בעזרת כף חדה. כמה מחוליו, דיווח, "נעשו שקטים יותר" אבל רבים נותרו עם בעיות נוירולוגיות חמורות וסיבוכים שמהם מתו.

גם קשה להאמין, אבל במאה ה-19 כדורים שהכילו מתכת כבדה – "Blue Mass Pill" כך כינו אותם ו-pilula Pillula Hydravgyri במרשמים הרפואיים - היו מאד פופולריים והונפקו ביד נדיבה. ההיסטוריה מספרת שהנוסחה ל"כדור הכחול" הזה לבליעה נרשמה כנראה לראשונה במכתב שנשלח למלך צרפת פרנסיס הראשון (1547-1494) ממי שנחשב רוקח מומחה בשם ברברוסה. הנוסחה לתערובת הייתה: 33% כספית – גרגיר של 64.8 מיליגרם - 5% ליקוריץ, 34% דבש, 3% גליצרול ו-25% חומר שכנראה דמה למרשמלו. "התרופה הכחולה" נרקחה אז לחולי עגבת, שחפת, עצירות; נגד שפעת וכטיפול לנשים שסבלו מכאבים בעת הלידה ולשיכוך כאבי שיניים.

אפילו אברהם לינקולן, עדיין במועמד לנשיא ארה"ב, נטל את התרופה הזאת כדי להתמודד עם כאבי הראש, הדיכאון ותנודות במצבי הרוח שמהם סבל. אלא שלינקולן, כנראה, הבין בנקודת זמן כלשהי, שהכדורים שבלע ב"סיטונות" רק הרעו את מצבו. כשכבר כיהן בתפקידו כנשיא - הקטין במינון. "אפשר רק להתחלחל מעצם המחשבה שמנהיג האומה שלנו בלע כספית רעילה והיה נתון למצבי רוח פתולוגיים, במיוחד כאשר הוביל את ארה"ב במלחמת האזרחים העקובה מדם", מעירים מחברי הספר.

מודעת פרסומת לקוקאין כתרופה (צילום: יח"צ)

משחות שהכילו כספית רעילה ו"כדורים", היו כאמור מאד נפוצים ומבוקשים – אבל כטיפול לא מוצלח בעגבת - מחלת המין שפגעה בהמוני בני אדם החל מראשית המאה ה-15 ועד תחילת המאה שעברה. ביטויי הרעילות התערבבו בתסמיני העגבת שהחמירה. רק כאשר הפניצילין הופיע בשוק, נראו לראשונה חולים שאכן החלימו. אגב: עד תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 עדיין השתמשו רופאי שיניים שטיפלו בילדים באבקה בשם קלומל (כספית כלורית). סתימות המכילות אמלגם של כספית היו רווחות עד לפני שנים מעטות בלבד.

והיו גם עשורים רבים שבהם בני אדם נטלו, בהוראת "רופאיהם" ובעצת רוקחים, כדורים שהכילו זהב – "זהב הוא כמו השמש. השמש משמעותה חום. אם אפשר להכניס גרגרי זהב למשקה – נהיה יותר בריאים", כך אמרו רופאים למטופלים שלהם, במיוחד מבני האצולה. "וזהב", תמיד העירו, "לא מזדהם".

תכשירים "רפואיים" שהכילו ארסניק קטלני היו בשימוש רב במהלך המאה ה-19. נטען שהחומר הזה ירפא מגוון רחב מאד של מחלות ביניהן עגבת,"מחלת השינה" שנבעה מזיהום שנגרם בידי טפיל וגם מלריה. היו רופאי עור שהציעו אותם כטיפול בפסוריאזיס, גם נגד כיבים או אקזמה ואף נגד סרטן עור "בתקווה שיעלימו את הגידולים הממאירים", נאמר לחולים. היו רופאים שהמליצו למרוח ארסניק על הלחם, יחד עם פלפל חריף. מדריך פרמקולוגי אחד הלל את הארסניק כחומר בטוח לשימוש ובו המלצה לרשום אותו לנשים מיניקות כדי לטפל בתינוקות חולים וגם נגד בחילות בוקר.

הרואין הוצג בפרסומות כחומר "מנקה ראש", מווסת את פעולת הקיבה והמעיים ו"שומר מושלם על הבריאות". חברת התרופות הגרמנית "באייר" עשתה קופה נאה בשנות ה-90 של המאה ה-19 ממכירת הרואין כ"משכך כאבים לא ממכר". ב-1889 "באייר" סינתזה הרואין לגלולות, אבקה וחומר נוזלי שכונה "שיקוי האהבה". היא שיווקה הרואין בכל רחבי תבל כ"טבליות מתוקות". החברה טענה אז בפרסומיה שכל אלו "טובים נגד" שחפת, אסתמה, הצטננויות ושיעול.

מודעת פרסומת ל"שמן נחשים" (צילום: יח"צ)

ב-1900 פרסם ה-Boston Medical Journal מאמר שבו נטען כי "לגלולות הרואין יתרונות רבים על פני מורפין. הן אינן מביאות להיפנוזה ולמרבה המזל אין בהן סכנה שהמשתמש יתמכר ויהפוך את נטילת הגלולות להרגל". רק בתחילת המאה ה-20 החלו יותר ויותר כתבי עת רפואיים להציג את "הצד האפל" של ההרואין - ולהבליט את עניין ההתמכרות לו, כפי שנעשה כיום לגבי אופיואידים.

הרעיון לבצע חוקן עשן טבק כדי להחיות קורבנות של טביעה, היה רווח במאה ה-19 בארה"ב. "במקום להציב חגורות הצלה על גדות האגמים והנהרות הגדולים - הציבו שם ערכות-חוקן. הסיבה, לדברי ד"ר קאנג: "הם האמינו שכך יחממו את גופו של הטובע וימריצו את הנשימה". רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 הומצאה שיטת ההנשמה מפה לפה. ואגב: ב-1665 כאשר התפרצה מגפת הדבר בלונדון הורו לתלמידי בתי הספר לעשן סיגריות כי חשבו שהן מחטאות. רק ב-1964 פורסם דו"ח הרופא הראשי של הממשל האמריקאי, שבו נקבע לראשונה כי סיגריות הן חומר מסוכן ואף קטלני. מחבר הדו"ח המליץ אז לראשונה לחדול לעשן.

לידיה קאנג, מחברת הספר (צילום: יח"צ)

לאחר שנתגלה החומר הרדיו-אקטיבי רדיום, הציע אתר מרחצאות צ'כי נודע "טבילה באמבטיות של מים רדיואקטיביים" ושאיפת "אויר מוקרן" – כדי לשמור על הבריאות. הציעו גם "לשתות מים שהכילו רדיום" ולעשן סיגריות רדיום.

ב-1912 המציא ר. וו. תומאס "מים עם תוספת רדון". הוא קרא להמצאתו "רוויגטור" ורשם על כך פטנט. הוצע לצרכנים למלא כד מים מדי לילה ולשתות 7-6 כוסות במהלך היום. "מובטח לכם משקה שמעניק בריאות", הבטיח הממציא. "כמו מי מעין רדיואקטיביים - ישר בביתכם".

בתקופה העות'מאנית, מגלה הספר, האמינו שאכילת חרס תהיה אמצעי בדוק מפני הידבקות בדבר. ג'נטלמנים בתקופה הוויקטוריאנית הופנו "לשבת בחדר סגור רווי באדי כספית – כאמצעי נגד עגבת אבל גם אפילפסיה". בכתבים שנתגלו מהתקופה הרומית, יש המלצות "לשתות דם של גלדיאטור" - "כדי להעניק לאדם את הכוח הלא ייאמן על מנת שישתוקק לחיות". ובעת העתיקה גם הוצע כדי לשרוד "לאכול מבשר גופות מתים", אחרי טבילה שלו בשמן רותח.

בתחילת המאה ה-17 המליץ רופא גרמני על טיפול אחיד למגוון רחב של מחלות: לרכוש איברי גוף מגופת מת – רצוי במיוחד שיהיה בן 24 ובעל שיער אדמוני – לכתוש ולערבב ביין.

במאה ה-19 טיפול רופאים בנשים שסבלו ממה שהגדירו כ"היסטריה" על ידי עיסוי שהוביל לאורגזמה. רופא אמריקני, ד"ר ראסל טרייל, טען אז כי 3 מכל 4 נשים בארה"ב סובלות מהתופעה, ותלו בה את "האשם" לעייפות ותשישות, חרדות ודיכאון ברמה בינונית. המצאת הוויברטור על-ידי ד"ר ג'וזף מורטימר גרנוויל בסוף המאה ה-19 הפכה עד מהרה ללהיט אצל רופאי נשים, שהבטיחו למטופלות שלהם "לספק טיפול באמצעות השראת אורגזמה בתוך חמש דקות עד שעה לכל היותר".

במאות ה-17 וה-18 התירו לתליינים שהוציאו להורג עבריינים לקבל מהגופות פיסות עור ושומן – ולסחור בהם. את הרקמות רכשו רוקחים. אלו קידמו במיוחד "שמן שהופק משומן אנושי" – כינו זאת גם "גריז אנושי" כאמצעי לטיפול בפצעים פתוחים, לשיכוך כאבים, סרטן, ראומטיזם, צינית (פודגרה) ו-כ"שיקוי אהבה". שמן שמקורו בשומן אדם נחשב תרופה נגד הידרופוביה ול-כלבת. שמן זה שימש גם לצרכים קוסמטיים – לטיפול נוגד דלקת ובצלקות שנשארו לאחר אבעבועות.

אחת התרופות המזויפות המפורסמות ביותר, שעל שמה כונה הז'אנר כולו, היא זו ש"המציא" קאובוי בטקסס, קלארק סטנלי. סטנלי, שנולד ב-1854, הקים "עסק" שמכר "שמן נחשים" - ואף רשם על כך פטנט כתרופת פלא "לכל סוגי החולי הידועים". עם השנים "סוחר שמן נחשים" נעשה ביטוי שגור להגדרת נוכלים.

אבי הפסיכואנליזה, הנוירולוג זיגמונד פרויד, היה חסיד נלהב של קוקאין לשם הרדמה מקומית. ב-1884 העביר את המידע שהיה ברשותו בנושא הזה לעמיתו, רופא העיניים ד"ר קרל קולר - שאכן השתמש בקוקאין לשם הרדמה מקומית בניתוחים. על תוצאותיהם מיהר לפרסם במאמר שפורסם ב-The Lancet.

רופא אמריקני, ד"ר וויליאם סטיוארט הלסטד – הנחשב לחלוץ ניתוחי כריתת שד רדיקלית - קרא על כך והחל להשתמש בקוקאין כדי לשתק תחושת כאב בניתוחים דנטליים. איש מהם לא חשב ששימוש בסם הזה יוביל להתמכרות. הסם, יחד עם קפאין, נכלל בנוסחה הסודית של משקה הקוקה-קולה (1886). הרוקח ד"ר ג'ון פמברטון, שהיה בעצמו מכור למורפין, הציע את התערובת הזאת "כסם החיים על מנת לעשות את העולם מאושר ושמח יותר". מינון הקוקאין במשקה שהציע היה 9 מיליגרם בכל כוס. הסם הוצא מנוסחת המשקה רק ב-1903.

כריכת הספר (צילום: יח"צ)

ד"ר קאנג אמרה בראיונות לתקשורת בארה"ב: "גם היום עלינו להיות מאד זהירים כאשר אנחנו מחפשים תרופה מהירה וקלה להשגת לטיפול בבעיה רפואית מציקה". כאשר מציעים לכם תכשיר או טיפול 'קל, פשוט ומהיר' - תהיו מעט חשדנים".

בראיון לתחנת הרדיו הציבורי (NPR) בעיר מינסוטה, אמרה ד"ר קאנג: "אני כרופאה מנסה לשכנע את מטופלי לחפש, לחקור בזהירות כל רעיון לגבי טיפול. אני ממליצה שיקראו על כך אך ורק באתרים מקצועיים בתחום הרפואה, אתרים רציניים. אני מוכנה לדון בקשב רב עם מטופלי על כל רעיון שהם מעלים. אינני מבטלת אותו במחי יד אחת וגם לא מביישת את מי שמעלה אותו בשיחה. אבל אני חוזרת וממליצה לפני שמנסים משהו חדש, טיפול ייחודי שעליו שמעו במקרה מקרוב משפחה, שכן, מכר – לברר את פוטנציאל הנזק שהוא עלול לגרום".