מגזין

תעלומת החיסון לאבעבועות

כמה רופאים פירסמו בכתב העת NEJM חקירה היסטורית שבדקה את סוג נגיף האבעבועות שבו השתמשו כדי לחסן את האוכלוסייה בסוף המאה ה-19; התוצאה המפתיעה: ככל הנראה נעשה שימוש באבעבועות הסוס, ולא באבעבועות הבקר

תרשים של ניסוי החיסון הראשון נגד אבעבועות שחורות על ידי אדוארד ג'נר (מקור: אילוסטרציה)

בקבוקון בן 115 שבו נשמר תרכיב חיסון עשוי לספק תשובה לשאלה ותיקה בתחום ההיסטוריה של הרפואה: מה בדיוק נכלל בתרכיב החיסון הראשון בעולם - נגיף אבעבועות בקר או נגיף אבעבועות סוס?

על פי מה שהיה ידוע עד היום, אבי החיסונים אדוארד ג'נר השתמש בנגיף של אבעבועות הבקר (cowpox) בתרכיב החיסון שרקח להגנה מפני מחלת האבעבועות השחורות - מגפה אלימה ביותר שמוצאה כנראה בסין ושקטלה מיליוני בני אדם בעולם. תגליתו של ג'נר אומצה ברחבי העולם והצילה את חייהם של מיליונים, וגם פתחה פתח לתחום רפואי חדש.

אבל כעת, לפי דיווח שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת NEJM ייתכן שהתרכיב הראשון, או תרכיבים שהיו בשימוש מאוחר יותר, כללו דווקא את אבעבועות הסוס (horsepox).

מקור התגלית הוא בבקבוקון קטן ששימש לאחסון תרכיב החיסון בארה"ב, ושנשא את התאריך 1902. הוא היה חלק מאוסף פרטי של רופא ומדען, ד"ר חוזה אספרזה (Esparza), מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מרילנד.

ד"ר אספרזה, אחד ממחברי הדו"ח שפורסם ב-NEJM (האחרים היו ממכון רוברט קוך בברלין ומהאוניברסיטה של ריו דה ז'ניירו בברזיל), גילה את הבקבוקון במקרה בארגז שבו החזיק בקבוקונים ישנים של תרכיבי חיסון שונים ומשונים. הוא ידוע כאספן של פריטים הקשורים בהיסטוריה של החיסונים.

מקור התגלית הוא בבקבוקון קטן ששימש לאחסון תרכיב החיסון בארה"ב, ושנשא את התאריך 1902. הוא היה חלק מאוסף פרטי של רופא ומדען, ד"ר חוזה אספרזה

ד"ר אספרזה ושותפיו לחיבור הדו"ח הסתקרנו לפענח את תעלומת המקור של תרכיב החיסון הראשון אי פעם, שכאמור נבחן על ידי ג'נר וכן את מקור הנגיף שהשתמשו בו בתרכיבי החיסון המודרניים יותר, כנגד אבעבועות שחורות, כמו זה שככל הנראה נמצא בארגז.

ג'נר נחשב לאבי העידן החדש של הרפואה המונעת. הוא מתואר כאחת הדמויות הנערצות והאהובות ביותר בהיסטוריה של הרפואה. מילדותו, כך מסופר, היה נחוש בדעתו להיות רופא וכבר בגיל 13 שימש עוזר למנתח שפעל באזור העיר בריסטול, אנגליה. האגדה מספרת עוד שיום אחד הגיעה אליו נערת כפר והשיחה ביניהם התגלגלה לנושא מחלת האבעבועות השחורות. היא אמרה לג'נר: "אינני יכולה עוד להידבק במחלה הזאת משום שכבר חליתי באבעבועות הבקר". המשפט הזה הותיר רישומו על ג'נר. הוא החל לברר את אמיתות הדברים בשיחות שיזם עם איכרים ובני משפחותיהם.

כשהיה בן 21 נסע ללמוד בלונדון אצל המנתח ג'ון הנטר שנחשב אז למייסד האנטומיה הפתולוגית באנגליה. כעבור שנתיים שב ג'נר לאזור והיה שם לרופא כפרי. באזור זה היה ידוע שנערות שעבדו בחליבה ונדבקו באבעבועות הבקר היו למעשה מחוסנות מפני אבעבועות שחורות. המחלה הייתה נפוצה בכל רחבי אנגליה מעל 200 שנה. אף שמקורותיה לא היו ברורים היא נעשתה שכיחה מאד והגיעה לממדי מגפה שהתפשטה במהירות מאזורי הכפר לבירה לונדון. במאה ה-18 לבדה מתו ממנה על פי הערכות שונות בכל רחבי אירופה, יותר מ-60 מיליון בני אדם.

עוד מספרת ההיסטוריה כי כבר ב-1717 ראתה מי שהייתה רעיית שגריר אנגליה באיסטנבול כיצד התורכים מבצעים טכניקת "ויריולציה". היא תיארה זאת בפירוט במכתב ששלחה לידיד, שבו נכתב כי ראתה שמחדירים שם בגופם של אנשים בריאים מוגלה שנלקחה מאנשים שסבלו מצורות קלות יחסית של אבעבועות שחורות, וזאת כדי לשחזר את הצורה השפירה של המחלה ולמנוע צורות חמורות יותר מלהתפתח.

הגם שהשיטה הפרימיטיבית הזאת סיפקה הגנה מסוימת היא כמובן הייתה מאד מסוכנת ופעמים רבות גרמה לזיהומים קשים, גם כאשר המחלה הראשונית הייתה לכאורה מתונה.

ג'נר החליט לחקור את הנושא ביתר יסודיות. נדרשו לו 20 שנה נוספות עד שביצע ב-14 במאי 1796 את הניסוי שהוגדר כמכריע. הוא שאב את תכולתה של אבעבועה מידה של נערה חולבת, שהייתה נגועה באבעבועות הבקר והחדיר את החומר ששאב לזרוע של ילד בריא, בן 8. הניסוי הוכתר בהצלחה. לא היו תופעות לוואי שליליות. ששה שבועות אחר כך החדיר ג'נר לילד חומר ששאב מחולה באבעבועות שחורות – והילד לא חלה.

ג'נר חזר על הניסוי הזה כמה פעמים ורק כשהיה בטוח שמדובר בתגלית בת תוקף שלח דו"ח לחברה המלכותית שבה היה חבר כזואולוג. המסמך הוחזר אליו בצירוף הערה שמוטב לו לנטוש את עבודתו הנוכחית כדי שלא לסכן את שמו הטוב. אלא שג'נר היה בטוח בתצפיותיו וסירב לקבל את העצה. ב-1798 פרסם מאמר תחת הכותרת "חקירה בגורמים ובתוצאות של הרכבת אבעבועות". התעקשותו השתלמה, וב-1802 החליט הפרלמנט בלונדון להעניק לו עשרת אלפים ליש"ט כמענק מיוחד. כעבור שש שנים מונה על ידי הממשלה למנהל מכון חדש לחיסונים.

הצוות הגרמני השווה את הרצף הגנטי שמיצו מתוך שאריות החומר שנותר בבקבוקון של "מאלפורד"; התוצאה: הקירבה הגדולה ביותר הייתה מבחינה גנטית עם נגיף אבעבועות הסוס, ברמת דיוק של 99.7%.

ברשומות שהשאיר אחריו ג'נר הודה, שאיננו יודע באורח חד משמעי מהו מקור הנגיף של אבעבועות הבקר, ואף העלה השערה שהפרות נדבקו אולי מנגיף אבעבועות הסוס.

רק עם התפתחות המדע וכניסתם לשימוש של כלים חדשים שבהם משתמשים מדענים במחקריהם התבהרה התמונה עוד יותר. הוברר, כי הנגיף שבו משתמשים בתרכיב החיסון כנגד אבעבועות שחורות מודרניות אינו נובע מסוסים או מפרות. ההנחה עתה היא שהנגיף הראשוני הדביק מינים שונים של בעלי חיים ומקורו כנראה במכרסמים. קיימת אף השערה שיתכן שהתפתח במעבדות כאשר כמה זנים של נגיפי אבעבועות התערבבו ביניהם או שהיו במגע כלשהו.

מה שעולה מתוך הדיווח הלא שגרתי ל-NEJM הוא, כי יתכן שבנגיף אבעבועות הסוס נעשה שימוש בתרכיב חיסון לאבעבועות שחורות בארה"ב. יתכן שזה החומר המקורי שכלל התרכיב המודרני שנועד להגן מפני המחלה הקטלנית.

החיסונים שניתנו במשך עשרות שנים אכן הביאו להכרזת ארגון הבריאות העולמי ב-1981 שמחלת האבעבועות השחורות הוכחדה תודות לתרכיב החיסון ולמבצעי חיסון המוניים. המקרה האחרון שבו דווח על אדם שחלה באבעבועות שחורות נרשם ב-1977.

ד"ר אספרזה הוא וירולוג, קרוב לפרישה לגמלאות, העובד כיום בעיקר עבור ארגון הבריאות העולמי והקרן על-שם ביל ומלינדה גייטס. את הבקבוקון שגילה ייצרה חברה מפילדלפיה בשם H.K Mulford.

ד"ר אספרזה פנה למכון רוברט קוך בברלין וביקש מעמיתיו שם למצות חומר גנטי בכמות מספקת מתוך הבקבוקון, כדי לקבוע באיזה נגיף מוחלש השתמשה חברת "מאלפורד" ליצור תרכיב החיסון. הוא ציין בפנייתו כי הבקבוקון היה מאוחסן בקופסה בטמפרטורת החדר מבלי שאיש נגע בו.

הצוות הגרמני השווה את הרצף הגנטי שמיצו מתוך שאריות החומר שנותר בבקבוקון של "מאלפורד" עם נגיפי האבעבועות המוכרים האחרים המצויים בארכיון המכון הברלינאי. התוצאה: הקירבה הגדולה ביותר הייתה מבחינה גנטית עם נגיף אבעבועות הסוס, ברמת דיוק של 99.7%.

למחקר תרמה גם פרופ' קלריסה דאמאסו (Damaso) מומחית לווירולוגיה ולביולוגיה מולקולרית מהאוניברסיטה הפדרלית של ריו דה ז'ניירו. היא חוקרת את ההיסטוריה של תרכיב החיסון לאבעבועות שחורות. באוגוסט השנה פרסמה ב-The Lancet מאמר שבו סקרה בפרטי פרטים כיצד החיסון התפשט בכל העולם מאז סוף המאה ה-18.

במאמרה סיפרה כיצד יתומים ואסירים שחוסנו נשלחו לרחבי העולם כדי להביא את בשורת החיסון. הם הציגו מוגלה וגלדי פצעים. בסופו של דבר הפרות נעשו למקור המועדף בחומר התרכיב משום שהיה קל יותר לשמור על החומר שנשאב מעדר פרות שחלו ."כאשר למישהו יש פרה הוא איננו חייב לבקש את רשותה למצות את המוגלה מתוך האבעבועות שהופיעו על גופה", אמרה פרופ' דאמאסו.

לדבריה, המחקר הקטן שבו השתתפה הראה כי לפחות בתקופת זמן מסוימת השתמשו באבעבועות הסוס כחומר מקור בתרכיב החיסון כנגד האבעבועות השחורות שפגעה בבני אדם.

עוד אבן בתמונת המצרף הזאת סיפק ד"ר דיויד אוואנס, וירולוג מאוניברסיטת אלברטה בקנדה, שלא היה מעורב במחקר הנוכחי. הוא דיווח ביולי השנה, כי במעבדתו הצליחו ליצור מחדש אבעבועות הסוס – מחלה שלא נראתה מזה עשורים אחדים.

נושאים קשורים:  מגזין,  חיסון,  אבעבועות שחורות,  אבעבועות בקר,  אבעבועות סוס,  היסטוריה של הרפואה,  חיסונים,  חקירה
תגובות

מדוע אין קישור לתגובות ב-NEMJ? האם מדובר בזה? http://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMc1707600

אנונימי/ת
21.10.2017, 14:14

כתבה נהדרת, תודה