כיום לא קיימים קווים מנחים מבוססי ראיות לגבי הגישה הנכונה לטיפול באפילפסיה של תחילת החיים. החוקרים בחנו את בחירת הטיפול הראשוני בעוקבה גדולה של ילדים בארצות הברית עם אבחנה חדשה של אפילפסיה שאינה חלק מתסמונת המתחילה בראשית החיים (לפני גיל שלוש שנים).

במחקר פרוספקטיבי זה השתתפו ילדים מ-17 מרכזי אפילפסיה פדיאטריים עם אבחנת אפילפסיה לפני גיל 36 חודשים. מידע לגבי פרטים דמוגרפיים, סוג ההתקפים ובחירת טיפול ראשוני נלקח מהרישומים הרפואיים הרלוונטיים.

החוקרים מצאו כי כמחצית מ-495 הילדים שהשתתפו במחקר היו בני פחות מ-12 חודשים בעת האבחנה (263 ילדים, 53%) וכחצי (260, 52%) היו עם אפילפסיה בעלת מאפיינים פוקליים. מתוך 464 הילדים שטופלו עם תרופה אחת, 95% קיבלו אחת מחמש תרופות: לבטריאצטם (291, 63%), אוקסקרבזפין (67, 14%), פנופברביטל (57, 12%), טופימראט (16, 3.4%) וזוניסאמיד (13, 2.8%). פנוברביטל ניתנה ראשונה ל-50 מתוך 163 (31% ילדים שגילם מתחת לשישה חודשים לעומת 7 מתוך 300 (2.3%) בילדים שגילם מעל חצי שנה (p<0.0001). למרות שהטיפול הראשוני השתנה בין מרכזי הטיפול השונים, לבטריאצטם הייתה התרופה שנרשמה בשכיחות הגבוהה ביותר ללא תלות במאפייני האפילפסיה (פוקאלית, כללית, מעורבת). בין בחירת הטיפול הראשוני לשניוני, 367 (74%) מהילדים קיבלו לבטריאצטם בשנה הראשונה לאחר האבחנה.

מסקנת החוקרים היא כי ללא מאמצים ייעודיים, קהילת האפילפסיה הפדיאטרית פיתחה גישה עקבית לא צפויה לטיפול באפילפסיה של ראשית החיים. ממצאים אלו מעידים כי מתפתחת גישה טיפולית מקובלת למחלה זו היכולה לשמש בסיס למחקרי השוואת תרופות בעתיד.

מקור: 

Shellhaas, R.A. et al. (2017) Pediatric Neurology. 75, 73.