ההשפעה הקלינית של שימוש רוטיני בחמצן בקרב מטופלים עם חשד לאוטם לבבי חריף שלא סובלים מהיפוקסמיה בבסיס איננה ברורה. במחקר קליני אקראי נעשה שימוש במאגר שוודי לצורך גיוס מטופלים ואיסוף נתונים. מטופלים עם חשד לאוטם לבבי וסטורציית חמצן של 90% ומעלה חולקו אקראית לקבלת תוספת חמצן (6 ליטר לדקה למשך 6 עד 12 שעות, דרך מסכה) או אוויר חדר.

סך הכל 6,629 מטופלים גויסו למחקר. משך הטיפול החציוני בחמצן היה 11.6 שעות, וסטורציית החמצן החציונית בסיום תקופת הטיפול הייתה 99% בקרב מטופלים שחולקו לקבלת חמצן ו-97% בקרב מטופלים שחולקו לאוויר חדר. היפוקסמיה התפתחה ב-62 מטופלים (1.9%) בקבוצת החמצן, בהשוואה ל-254 (7.7%) בקבוצת האוויר חדר. התוצא הראשוני של תמותה מכל סיבה במהלך שנה לאחר הרנדומיזציה אירעה ב-5.0% מהמטופלים (166 מתוך 3,311) שחולקו לקבלת חמצן ו-5.1% מהמטופלים (168 מתוך 3,318) מהמטופלים שחולקו לאוויר חדר (Hazard ratio 0.97 ; 95%CI 0.79-1.21 ; p=0.80). אשפוז חוזר עם אוטם לבבי בתוך שנה אירע ב-126 (3.8%) שחולקו לקבלת חמצן וב-111 מטופלים (3.3%) שחולקו לאוויר חדר (Hazard ratio 1.13 ; 95%CI 0.88-1.46 ; p=0.33). התוצאות היו עקביות לאורך כל תתי הקבוצות שנבדקו.

שימוש רוטיני של תוספת חמצן בקרב מטופלים עם חשד לאוטם לבבי חריף שלא סבלו מהיפוקסמיה לא נמצא כמפחית תמותה מכל הסיבות במשך שנה.

מקור:

Robin Hofmann, M.D., et al. Oxygen Therapy in Suspected Acute Myocardial Infarction. NEJM [E pub. August 28, 2017]