באנליזה משותפת של מחקרים קצרי טווח, טיפול קצר טווח עם מעכב SGLT2 (sodium-glucose co-transporter-2), Empagliflzon, הפחית אלבומינוריה בקרב מטופלים עם סוכרת סוג 2 ואלבומינוריה. באנליזה חדשה של מחקר
ה-EMPA-REG OUTCOME, נבדקה ההשפעה קצרת וארוכת הטווח של Empagliflzon על אלבומינוריה בקרב מטופלים עם סוכרת סוג 2 ותחלואה קרדיווסקולרית מוכחת, לפי מצב האלבומינוריה הבסיסי של המטופל.

המחקר הינו מחקר אקראי, כפול סמיות, מבוקר פלצבו שנערך ב-590 מרכזים ב-42 מדינות. מטופלים בגיל 18 ומעלה עם סוכרת סוג 2 ותחלואה קרדיווסקולרית מוכחת חולקו באקראית ביחס 1:1 לקבלת Empagliflzonי10 מ"ג, Empagliflzonי25 מ"ג או פלצבו בנוסף לטיפול סטנדרטי עד שלפחות 691 מטופלים חוו אירוע הכלול בתוצא הראשוני. הרנדומיזציה בוצעה בהתאמה להמוגלובין מסוכרר, BMI, אזור וeGFR. תוצאי בטיחות ויעילות ראשוניים ומשניים של מחקר זה דווחו בנפרד. באנליזה זו מדווח יחס אלבומין לקריאטנין בשתן (UACR,יurinary albumin-to-creatinine ratio) לקבוצת ה-Empagliflzon המשותפת בהשוואה לפלצבו לפי מצב אלבומינוריה ראשוני בבסיס (אין אלבומינוריה - UACR>300 mg ; מיקרואלבומינוריה - UACR≤300 mg/g≥30 mg/g ; מקרואלבומינוריה – UACR>300 mg/g). בוצעה אנליזה עם מודלים משולבים חוזרים כולל נתונים שנקבעו מראש ואנליזת פוסט-הוק.

בין ספטמבר 2010 לאפריל 2013, 7,028 מטופלים חולקו אקראית לקבוצות הטיפול ו-7,020 קיבלו את הטיפול. בבסיס, היו נתוני UACR ל-6,953 מטופלים: 4,171 (59% מהמטופלים שקיבלו טיפול; 1,382 פלצבו ו-2,789 Empagliflzon) היו ללא אלבומינוריה, 2,013 (29% ; 675 פלצבו ו-1,338 Empagliflzon) היו עם מיקרואלבומינוריה ו-769 (11% ; 260 פלצבו ו-509 Empagliflzon) היו עם מקרואלבומינוריה. משך הטיפול החציוני היה 2.6 שנים (IQRי2.0-3.4 ; 136 שבועות) ומשך המעקב החציוני היה 3.1 שנים (2.2-3.6 ; 164 שבועות).

לאחר משך טיפול קצר של 12 שבועות, שינוי ה-UACR מהבסיס הממוצע מותאם לפלצבו עם Empagliflzon היה -7% (95%CI -12 - -2 ; p=0.013) בקרב מטופלים ללא אלבומינוריה, -25% (-31 - -19 ; p<0.0001) בקרב מטופלים עם מיקרואלבומינוריה ו-32% (-41 - -23 ; p<0.0001) בקרב מטופלים עם מקרואלבומינוריה. ההפחתה ב-UACR נשמרה עם Empagliflzon בכל שלושת הקבוצות בהשוואה לפלצבו בטיפול ארוך טווח כאשר נמדד לאחר 164 שבועות.

במעקב, לאחר הפסקת הטיפול למשך חציוני של 34 או 35 ימים, UACR היה נמוך יותר בקבוצת ה-Empagliflzon בהשוואה לפלצבו בקרב מטופלים עם מיקרואלבומינוריה בבסיס (שינוי יחסי ממוצע מהבסיס בהתאמה לפלצבו עם Empagliflzon -22% ; 95%CI -32 - -11 ; p=0.0003) או מקרואלבומינוריה (-29% ; -44 - -10 ; p=0.0048), אבל לא בקרב מטופלים ללא אלבומינוריה בבסיס (1% ; -8 – 10 ; p=0.8911). מטופלים שטופלו עם Empagliflzon היו בעלי סבירות גבוהה יותר לחוות שיפור מתמשך ממיקרואלבומינוריה לחוסר אלבומינוריה [Hazard ratio (HR) 1.43 ; 95%CI 1.22-1.67 ; p<0.0001) או ממקרואלבומינוריה למיקרואלבומינוריה או חוסר אלבומינוריה (HR 1.82 ; 1.40-2.37 ; p<0.0001), ובעלי סבירות פחותה לחוות הידרדרות מתמשכת מחוסר אלבומינוריה למיקרואלבומינוריה או מקרואלבומינוריה (HR 0.84 ; 95%CI 0.74-0.95 ; p=0.0077).

שיעור המטופלים עם איזושהי תופעת לוואי, תופעות לוואי חמורות או תופעות לוואי שהובילו להפסקת הטיפול גדלו עם החמרה במצב ה-UACR בבסיס, אבל היו דומים בין קבוצות הטיפול. שיעור המטופלים עם זיהום גניטלי היו גדול יותר עם Empagliflzon בהשוואה לפלצבו בכל תתי הקבוצות של מצב הUACR.

תוצאות אלו תומכות בתועלת טיפול קצר וארוך טווח עם Empagliflzon על הפרשת אלבומין בשתן, ללא תלות במצב האלבומינוריה בבסיס.

מקור:

Effects of empagliflozin on the urinary albumin-to-creatinine ratio in patients with type 2 diabetes and established cardiovascular disease: an exploratory analysis from the EMPA-REG OUTCOME randomised, placebo-controlled trial. Cherney, David Z I et al. The Lancet Diabetes & Endocrinology, Volume 5 , Issue 8 , 610 - 621