טיפול מותאם-אישית המבוצע על בסיס נוסחה טיפולית ומחקר שבוצע במכון לנפרולוגיה במרכז הרפואי "וולפסון" יוצג לראשונה בכינוס החברה האמריקנית לנפרולוגיה (ASN) שיתקיים ב-5-2 בנובמבר 2017 בניו-אורלינס, ארה"ב.

את שיטת הטיפול וממצאי המחקר שנעשה לגביה יציגו בכנס ד"ר אלכסנדר בירו, סגן מנהל המכון לנפרולוגיה ב"וולפסון", שהוביל את המחקר, ופרופ' יוסי חאיט, מרצה להנדסה תעשייתית ומכנית באוניברסיטת מסצ'וסטס, הנמנה גם על צוות בית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון. הוא שפיתח את הנוסחה המתמטית המדויקת שאיפשרה את הנהגת הטיפול.

ד"ר זאב קציר (צילום: פרטי)

בשיחה עם "דוקטורס אונלי" ציין מנהל המכון לנפרולוגיה ב"וולפסון", ד"ר זאב קציר, שבאחריותו בוצע המחקר, את תרומתו של פרופ' אליעזר רחמילביץ, מנהלו לשעבר של המכון להמטולוגיה ב"וולפסון", בהנחיית העבודה וביישומה. ד"ר קציר הוסיף: "היה כאן שיתוף פעולה רב-תחומי של נפרולוגיה, המטולוגיה ומתמטיקה, וכך התאפשר לקבוע טיפול על פי הצרכים הרפואיים הספציפיים של כל מטופל".

הנוסחה הותאמה לחולים הסובלים מאי-ספיקה כלייתית כרונית סופנית המטופלים בהמודיאליזה. היא מבוססת על רמות ההמוגלובין והברזל בדם המטופל, הנבדקות אחת לשבועיים כחלק מהמעקב השגרתי. הטיפול כולל את מתן התרופה דרבפויאטין (אריתרופואיטין ארוך טווח) וברזל בעירוי תוך-ורידי, במנות המחושבות פרטנית לכל מטופל.

כל טיפול בהמודיאליזה נמשך 4 שעות בממוצע עבור רוב החולים. הם נדרשים לו 3 פעמים בשבוע. בניסוי שהוא חלק מהמחקר שנעשה ב"וולפסון" משתתפים בשנה האחרונה 25 חולים (גיל ממוצע 72, ויש ביניהם גם בני 90). חולים נוספים מטופלים כך בבית החולים בבוסטון.

"התוצאות שהתקבלו עד כה ושיוצגו בכנס", מסר ד"ר קציר, "מוכיחות שניתן להקטין משמעותית את מינון הדרבפויאטין והברזל (שעד כה ניתנו ללא התאמה אישית) ולהגיע לטווח-מטרה טוב ויציב של רמות ההמוגלובין והברזל אצל מטופלי הדיאליזה".

לדבריו, "חשיבות הדבר היא בראש ובראשונה בהפחתה בתופעות הלוואי שעלולות להיגרם כתוצאה ממתן מנות גדולות של דרבפויאטין (הגברת הסיכון לממאירויות) וברזל תוך-ורידי (אגירת ברזל וגרימת נזק לרקמות באברים חיוניים, כגון כבד ולב). הערך המוסף האחר הוא הקטנה בעלויות הטיפול השוטף בחולים אלו".

בישראל יש כיום כ-8,000 חולים באי ספיקה כלייתית כרונית סופנית המטופלים בדיאליזה. השיעור בארצות המפותחות עומד על כ-1,000-800 מטופלים ל-1 מיליון תושבים.

ד"ר קציר הסביר: "פגיעה בתפקוד הכליות עלולה להיגרם כתוצאה ממגוון רחב של מחלות. הנפוצות ביניהן, מקרב המבוגרים הלוקים באי ספיקת כליה כרונית והנזקקים לדיאליזה (שהוא טיפול חליפי-כלייתי), הן סוכרת ויתר לחץ דם. מחלות נוספות שעשויות לגרור פגיעה בכליות הן תופעות דלקתיות של כלי הדם (וסקוליטיס), פגיעה כתוצאה מרעלים ותרופות, מחלות אוטואימוניות, מחלות זיהומיות, מחלות כליה ראשוניות ללא רקע תחלואי אחר ומחלות תורשתיות.

"תחלואה כלייתית נוספת, נזק כלייתי חד (Acute kidney injury), מתרחשת במצבי דחק כגון זיהום קשה, הלם לסוגיו (כולל באירועים לבביים חדים), הרעלות מתרופות, חומר ניגוד בצילומי רנטגן וצנתורים, רעלנים והכשות, טראומה וכשל רב מערכתי. על פי ההגדרה, נזק כלייתי חד צפוי להחלים תוך שלושה חודשים.

"באוכלוסיית הילדים, הגורמים למחלות כליה שונים בשכיחותם. הפגיעות בעלות הרקע התורשתי, מחלות אוטואימוניות, סיבוכי זיהום והפרעה בניצול גורמי קרישה (עם רקע זיהומי או בלעדיו), נמצאות גבוה בסולם השכיחויות. רק אחריהן באות הפגיעות שצוינו באוכלוסיית המבוגרים.

"קבוצות הסיכון למחלות כליה הן בני הגיל המבוגר (65 ומעלה), מחלה טרשתית של כלי הדם, יתר לחץ דם, השמנת יתר, רקע משפחתי של מחלת כליה ושימוש תכוף בתרופות, בייחוד משככי כאב, באופן בלתי מבוקר.

"הסימנים לירידה הדרגתית בתפקוד הכליות, במהלך הכרוני, משתנים מאדם לאדם. לרוב הם מופיעים די 'באיחור', כלומר, כשהתפקוד הכלייתי כבר ירוד ביותר. במצב זה, האפשרות למתן את ההידרדרות או לגרום להחלמת הכליות קטנה. למעשה, עד למצב שבו חלה ירידה משמעותית בתפקודי הכליות, ההרגשה הכללית היא טובה ואין פגיעה ברמת הפעילות היומיומית כלל.

"הסימנים האופייניים לכשל כלייתי בדרגה גבוהה (3 ויותר, במדרג של 0 עד 5) הם עייפות, ירידה בתיאבון, חולשה, חיוורון, בחילה. עם החמרה נוספת בדרגת הכשל הכלייתי, נוספים גם קוצר נשימה, גרד, ירידה בזיכרון ותפקוד קוגניטיבי, רעד. במקביל מופיעים מיעוט שתן ועליה בלחץ הדם. אצל חולים עם יתר לחץ דם ברקע – יציאה מאיזון לחץ הדם והזדקקות ליותר תרופות.

"הדרך הטובה לאתר ירידה בתפקוד הכליות בשלב התחלתי ומוקדם היא על ידי מעקב שגרה תקופתי הכולל בדיקה על ידי רופא ובדיקות עזר של דם ושתן. רצוי לבצע זאת בתדירות של אחת לשלוש עד חמש שנים, ועם כל תלונה או סימן סובייקטיביים של המחלה. מעקב קבוע ותכוף יותר נדרש בקרב מי שנמנה עם אוכלוסיית הסיכון כפי שתוארה לעיל.

"מניעה היא הדרך הטובה ביותר כדי לא להצטרף לאוכלוסיית סיכון, ככל שהדבר תלוי בנו. יש לשמור על אורח חיים בריא ועל תזונה מאוזנת ונכונה. יש להימנע ממשקל יתר ויש לטפל היטב ובאופן קפדני ביתר לחץ דם. כמו כן, רצוי להימנע מנטילת תרופות מיותרות, אנטיביוטיות ואחרות, באופן לא מבוקר, במיוחד משככי כאבים מקבוצת NSAID (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). על קבוצה זו נמנים וולטרן, נורופן, אדוויל, ארקוקסיה, אטופן, נקסין, אדקס וקספו.

"במצב של אי ספיקת כליה סופנית, דהיינו, כשתפקודי הכליות יורדים ל-10% ומטה, יש להכין את החולה לטיפול חליפי כלייתי, המכונה דיאליזה. זאת, במקביל להדרכה תזונתית מקצועית שמטרתה להפחית את מרכיבי המזון שעלולים לסכן אותו עקב הצטברותם בגוף בהיעדר פינוי יעיל על ידי הכליות. המסוכנים ביניהם: אשלגן (המצוי במקורות מהצומח), זרחן (במוצרי חלב מרוכזים). כמו כן, יש לבצע הפחתה זהירה ומבוקרת של חלבון. ההדרכה התזונתית מתמקדת בהתאמה לכשל הכלייתי המתקרב לסופני ובד בבד למניעת מצב של תת תזונה.

"כל טיפול תרופתי צריך להיות מותאם לכשל כלייתי - על ידי הפסקתו או על ידי הורדת המינון. באשר למשטר הנוזלים - זה תלוי בכמות השתן. אם כמות השתן היומית תקינה, לא נדרשת הגבלת שתייה. מצד שני, אין מקום לעידוד שתיית יתר. מנגנון הצמא הוא הבקר היעיל למשק הנוזלים באנשים בריאים וגם בכשל כלייתי שאיננו סופני.

"המצב שונה במחלות חריפות, בעת זיהום קשה או ירידה במצב ההכרה, וכן בקשישים מאוד וביילודים, שאצלם יש לבצע בקרה במתן הנוזלים".