(תוקן 08:23) שוב ישיבת בוקר גועשת. 14 חולים חדשים התקבלו במהלך הלילה, עברנו עד עכשיו רק על שלושה מהם ואנחנו כבר מאחרים לצאת לביקור הרופאים. אני מנסה לזרז את המתמחים ומבקש מהם להתמקד רק בדברים החשובים, כשהתורן מציג מקרה מוזר של בחורה בת 19 שאושפזה עם אנמיה חמורה ודימומים מוזרים מהרגליים ומהחניכיים.

מיד נזרקות לאוויר שאלות ותהיות כשהתורן, שלא ישן כל הלילה, מנסה לעמוד בקצב ההתקפה: לא, היא לא נטלה תרופות כל שהן שעלולות לגרום לדימום או הפרעת קרישה, אין סימנים מחשידים למחלה כרונית קשה, אין סיפור משפחתי למחלות כבד, קרישה, סרטן, מחלות אוטואימוניות או כל מחלה אחרת.

הבדיקה הגופנית שלה בסה״כ תקינה, למעט פצעים מדממים ברגליים ללא סיבה ברורה וללא סימני חבלה. אין בבדיקה גם סימנים המחשידים למחלה כרונית כגון הגדלת בלוטות לימפה או הגדלת כבד וטחול. בדיקות הדם סבירות למעט אנמיה חמורה (המוגלובין 6, כשהנורמה לגילה הוא מעל 12). רמת הטסיות תקינה, אין סימן ללוקמיה או קטסטרופות אחרות, תפקודי קרישה תקינים, תפקודי כבד תקינים, ללא סימנים לדלקת כרונית. בקיצור, מקרה מוזר ולא ברור.

"האמנות היא לדעת מתי מדובר במקרה בנאלי ומתי צריך להתעמק ולחפש דברים לא שגרתיים. הפרת האיזון עלולה להביא לכאוס מצד אחד ולאבחון וטיפול שגוי מאידך"

השערות ואבחנות נזרקות מכל הכיוונים בניסיון להבין מה קרה לבחורה הצעירה. בניסיון נואש לסיים את ישיבת הבוקר לפני ארוחת הצהריים, אני חותך את הדיון, מבקש מהצוות להשלים בדיקות מעמיקות יותר של מערכת הקרישה, בירור למחלות אוטואימוניות וזיהומים ויראליים שונים, ועוברים למקרה הבא. חצי שעה אחרי הזמן, אבל סוף סוף יצאנו לביקור רופאים.

אחר הצהריים תופסים אותי איריס וגיא, שני רופאים מתמחים. תקשיב, הם אומרים לי: חשבנו על זה והגענו למסקנה הבלתי נמנעת שהצעירה סובלת מצפדינה.

נו, באמת! אני זורק בהם מבט מיואש. אין דבר כזה צפדינה במאה העשרים ואחת ועוד בעולם המערבי. אולי נשלים את הבדיקות שביקשתי ונחזור למציאות? אין מה להגיד, החברה גאונים, אבל לפעמים צריך להוריד אותם מגובה 30,000 רגל לאזור האבחנות הסבירות.

מחלת הצפדינה תוארה כבר בזמן המצרים הקדמונים, כמחלה הגורמת להפרעה בריפוי פצעים, דימומים, זיהומים ומוות. המחלה הייתה נפוצה בקרב יורדי ים וגרמה לתמותה גבוהה. רק במאה ה-18 התגלה הקשר בין התחלואה בצפדינה לחוסר צריכת פירות טריים, המכילים ויטמין C. כיום, במיוחד באגן הים התיכון העשיר בפירות, המחלה נדירה ביותר ונצפית בעיקר באלכוהוליסטים ובחולים עם הפרעות ספיגה קשות ותת תזונה. זו מחלה שנתקלים בה בעיקר בספרי היסטוריה ולא במחלקה פנימית בבילינסון.

לא פשוט לגדל רופאים צעירים. הם אמנם הרבה יותר חכמים מאתנו אך יש להם פחות ניסיון פרקטי שמתבטא ביכולת האבחנה בין עיקר לטפל. מצד אחד חשוב לטפח חשיבה יצירתית ויוזמה, אך מנגד, גם העבודה האפרורית היום יומית צריכה להתבצע. לשמור על האיזון הנכון אינו פשוט. האמנות היא לדעת מתי מדובר במקרה בנאלי ומתי צריך להתעמק ולחפש דברים לא שגרתיים. הפרת האיזון עלולה להביא לכאוס מצד אחד ולאבחון וטיפול שגוי מאידך.

"למחרת איריס אורבת לי במסדרון עם מבט נוזף. תקשיב טוב, היא אומרת. יש לה צפדינה. דיברתי עם אמא שלה ומסתבר שלצעירה יש ככל הנראה הפרעת אכילה מוזרה"

למחרת איריס אורבת לי במסדרון עם מבט נוזף. תקשיב טוב, היא אומרת. יש לה צפדינה. דיברתי עם אמא שלה ומסתבר שלצעירה יש ככל הנראה הפרעת אכילה מוזרה. בשנים האחרונות היא אוכלת רק שניצלים ופתיתים. התייעצתי גם עם רופא עור ומתברר שהשיער שלה אינו מקורזל מלידה אלא זה התפתח בשנתיים האחרונות ובחינה מדוקדקת מראה שינויים המתאימים מאד לתיאורי הצפדינה מהספרות. גם הפצעים שלה מתאימים. וחוץ מזה – כל הבדיקות שביקשת חזרו תקינות.

עמדתי נזוף ונכלם. היא כנראה צודקת והקיבעון אצלי. לא הייתי פתוח לבחון את כל האפשרויות והתעקשתי להתמקד במוכר והסביר.

התחלנו בטיפול בכדורי ויטמין C, ביקשנו מדיאטנית שתנחה את הצעירה לגבי מה מומלץ לה לאכול וקישרנו אותה למרפאה להפרעות אכילה למעקב בהמשך.

חודש לאחר מכן ראיתי אותה ואת אימה במרפאת המעקב שלנו. הדימום פסק, הפצעים נעלמו ורמת ההמוגלובין חזרה לנורמה. איריס וגיא צדקו. אלמלא ההתעקשות שלהם, ייתכן והצעירה לא הייתה היום בין החיים. בכל מקרה, מזל שהם לא הקשיבו לי.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"