העליון: רופא לא יוכל להשתמש בתואר פרופ' כמקדים את שמו ללא הכרה ממשרד הבריאות

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, פסק בשבוע שעבר (24 במאי) נגד ד"ר יורם פינקלשטיין, רופא ותיק ומומחה לנוירולוגיה מבית החולים "שערי צדק" בירושלים ופסק כי זה לא יוכל עוד להתהדר בתואר פרופסור כמקדים את שמו משום שלא קיבל הכרה לכך משום מוסד להשכלה גבוהה בישראל וגם לא ממשרד הבריאות. זהו אחד מפסקי הדין החשובים ביותר שנתנו בהקשר לשימוש בתארים אקדמיים גבוהים.
ההחלטה שמה קרוב לוודאי קץ לפרשה המתגלגלת כבר שש שנים ועברה חמש ערכאות שונות. בכולן נפסק נגד הרופא וכולן כפרו בזכותו להקדים את התואר פרופסור לשמו.
בשלב האחרון בפרשה הגיש ד"ר פינקלשטיין לבית המשפט העליון - באמצעות עו"ד אשר אקסלרוד - בקשת רשות לערעור על פסק דין שניתן נגדו בבית המשפט המחוזי. שם נדחה ערעורו על החלטת השופט בדימוס אמנון סטרשנוב - הממונה על ענייני המשמעת לפי פקודת הרופאים – שאימץ החלטה של ועדת משמעת והחליט להעניש את הרופא בהתליית רישיונו לחודש, משום שהשתמש שלא כראוי בתואר פרופסור.
"צר לי, כתב שופט העליון רובינשטיין בפסק הדין, כי רופא בכיר במעמדו של המבקש ובכישוריו המקצועיים, הזוכה להערכה מקצועית, כפי שבאה לידי ביטוי בקורות חייו המפורטות ובמכתבי ההמלצה הרבים שצורפו לבקשה, בחר בדרך שבה התנהל. עולם הרפואה איננו תמיד עולם קל במערכות היחסים, אך דומה, כי הדרך שבה נקט המבקש הייתה מיותרת, ואף לא לכבודו של המבקש שמקצועיותו איננה מוטלת בספק. כפי שצוין בערכאות הקודמות, המבקש הודיע כי החל בהליכי דרך המלך להכרה בתואר פרופסור, וכך ראוי".
ועוד העיר השופט רובינשטיין: "לפנינו פרשה שאילו נהג בה המבקש (ד"ר פינקלשטיין) מעיקרא אחרת - דומה שלא הייתה באה לעולם".
פסק הדין בעליון משתרע על 8 עמודים שבהם מתאר השופט רובינשטיין את גלגוליה הרבים של הפרשה המפותלת.
ד"ר פינקלשטיין החל להציג עצמו בתואר פרופסור ב-2005 לאחר שקיבל מינוי של פרופסור עמית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וונדרבילט בארה"ב. אלא שהפרופסורה לא קיבלה את אישור המועצה להשכלה גבוהה או כל מוסד אקדמי אחר בישראל וגם לא ממשרד הבריאות.
לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית (הר"י) קיימה ביוזמתה הליך ברור שבסיומו נקבע כי השימוש שעשה ד"ר פינקלשטיין בתואר פרופסור כמקדים לשמו הפרטי איננו ראוי ואף אסור בעליל. עם זאת נקבע, בהסכמת הרופא, כי יהיה רשאי לכתוב את המלה פרופסור, אבל רק בשורה נפרדת משמו ושעליו גם לציין בה שהיה פרופסור עמית באוניברסיטת ונדרבילט בשנים 2007-2005, בתקופה שמינויו שם היה בתוקף.
אלא שד"ר פינקלשטיין בחר שלא לפעול בהתאם להחלטת הלשכה לאתיקה, סירב לקבלה, המשיך להשתמש בתואר פרופסור והגיש על ההחלטה ערעור שנדחה (בנובמבר 2011).
בשלב הבא, הגיע הנושא לשולחנו של מי שהיה ב-2013 מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' רוני גמזו, שהתריע במכתב לרופא כי עליו לחדול מהתנהלות זאת. הנימוק: "יש בכך כדי להטעות את הציבור וזו מהווה גם התנהגות בלתי הולמת".
ד"ר פינקלשטיין השיב לפרופ' גמזו במכתב מענה, שבו טען כי הוא זכאי לשאת בתואר פרופסור וכי יש בפניה אליו (מצד גמזו) כדי לפגוע בשמו הטוב, וכן שהדבר נעשה "כנראה בהקשר של תביעה שהוא ניהל בעבר נגד פרופסור אבינועם רכס, שכיהן כיו"ר לשכת האתיקה. עוד כתב הרופא כי הוא מצפה לקבל נוסח התנצלות ראוי תוך 14 ימים, וכי מנכ"ל משרד הבריאות הוא שצריך לבחון את האופן שבו הוא עצמו עושה שימוש בתואר פרופסור".
בשלב זה הוגשה נגד ד"ר פינקלשטיין קובלנה לפי פקודת הרופאים. ועדת משמעת של משרד הבריאות פסקה שיש להמליץ לאסור על הרופא להשתמש בתואר פרופ' כמקדים לשמו. ד"ר פינקלשטיין הגיש על כך ערעור לבית המשפט המחוזי - והפסיד בערכאה זו שנדונה במארס השנה. בפסק הדין ציין שופט המחוזי בן ציון גריברגר כי השימוש בתואר האמור, אם הוענק לרופא במוסד אקדמי כלשהו מחוץ לישראל, אסור במפורש עד שיתקבל על כך אישור ממנכ"ל משרד הבריאות. עוד נכתב בפסק דין כי "התנהלות המבקש (ד"ר פינקלשטיין) איננה ראויה לרופא, מהווה התנהגות שאיננה הולמת את הסטנדרטים הבסיסיים המצופים מרופא בישראל".
בית המשפט המחוזי גם דחה את טענת הרופא להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. בית המשפט קבע כי עניינו של המבקש אכן חריג בכך שננקט כלפיו הליך משמעתי לפי הוראות פקודת הרופאים ואולם, התנהלותו היא שהביאה את משרד הבריאות להגיש נגדו את הקובלנה. לטענת האכיפה הבררנית אין ביסוס. נראה, נכתב בפסק הדין שניתן במחוזי ושאותו ציטט השופט רובינשטיין, ש"אכן קיימת יריבות אישית בין ד"ר פינקלשטיין לבין פרופסור אבינעם רכס. ואולם לא היה ביריבות זו כדי לפגוע בכשרות ההחלטה של משרד הבריאות להגיש נגד המבקש קובלנה".
בית המשפט ציין כי גם בכתבי הטענות שהגיש, עשה המבקש שימוש בתואר פרופסור כמקדים לשמו. בית המשפט הבהיר כי בהליכי משמעת לפי פקודת רופאים אין החלטה עצמאית בדבר "הרשעת" נקבל (ד"ר פינקלשטיין) - אלא מדובר בקביעה שלפיה ביצע את המעשים המיוחסים לו בקובלנה.
באשר להתליית הרישיון לחודש, מצטט השופט רובינשטיין מתוך פסק דין המחוזי: "אשר לעונש שנגזר על המבקש, סבר בית המשפט (המחוזי) גם הוא כי מדובר בסנקציה קלה במיוחד, וכי ניתן היה להחמיר עם המבקש מעבר לעונש שעליו הומלץ. נפסק, כי התנהלות המבקש לכל אורך הדרך, לרבות הפרת ההתחייבות שקיבל על עצמו בהסכמה מול הר"י והתייחסותו למכתב מאת מנכ"ל משרד הבריאות, מצביעים על 'התנהגות מתמשכת לא ראויה המחייבת סנקציה הולמת'. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בעונש. בית המשפט דחה את בקשת המבקש להעניק לו 'אורך נשימה' כלשהו עד להסדרת הפרופסורה בישראל, בהליך שבינתיים פתח בו המבקש. בית המשפט לא מצא עילה למניעת פרסומה של ההחלטה. נקבע, כי אין לראות בכך "סנקציה" נפרדת. בעת דחיית הערעור שב בית המשפט המחוזי והבהיר כי אין המבקש יכול להמשיך ולשאת בתואר פרופסור כמקדים לשמו, אלא בחריגות שהותרו על פי הנחיות הר"י ואומצו על ידי המנהל הממונה במשרד הבריאות. התליית הרישיון נקבעה להיכנס לתוקף ב-1 ביוני 2017.

ד"ר פינקלשטיין המשיך בסירובו לקבל את הכרעות הדין - ואז הגיש את בקשת רשות הערעור לערכאה הגבוהה ביותר: בית המשפט העליון.
בבקשה טען עוד כי ההליך בעניינו התנהל כולו בניגוד מוחלט לכללי הצדק הטבעי. כן ציין שבינו לבין פרופסור אבינועם רכס קיימת איבה אישית הדדית. לדבריו הוא זכה בתביעת לשון הרע נגד פרופסור רכס, ולדעתו הייתה התביעה המניע להגשת הקובלנה נגדו ופרופסור רכס היה הרוח החיה מאחורי הגשתה. עד נוסף מטעמו, ד"ר אמיר שנון, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, לא התייצב להעיד, לא הגיש תצהיר מטעמו ולא ניתנה לו הזדמנות לחקרו. ד"ר שנון כתב כי למשרד הבריאות קיימת סמכות מקבילה למוסדות להשכלה גבוהה בישראל להכיר בתארי פרופסור שניתנו בחו"ל. כן כתב שהתיר בעבר לעשות שימוש בתארים שניתנו בחו"ל תוך ציון המקום ממנו ניתן התואר, הקדמת המלה ד"ר לתואר וציון השנים שבהן ניתן התואר. בנסיבות העניין, נכתב בבקשת רשות הערעור, עצם הגשת הקובלנה (נגדו) מהווה, במידה רבה, חריגה ממתחם הסבירות.
בבקשת הרשות לערעור העלה הרופא גם את הטענה שאין נהלים מתאימים להסדרת תואר שנתקבל במוסדות בחו"ל וביקש שבית המשפט העליון יתערב ויורה על הצורך להתקין נהלים אלו – ועד להתקנתם, אין מקום להרשיעו ולהענישו.
אלא שכאמור החליט השופט רובינשטיין שלא להיעתר לבקשה , לא להתערב בהחלטות שנתנו בכל הערכאות הקדומות – ולמעשה לדחותה מכל וכל.
וכך הוא כותב בין השאר בהכרעת הדין: "אחר עיון בבקשה, על נספחיה הרבים, אין בידי להיעתר לה. כדי שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, ובמקרה דנא במהות בגלגול רביעי מעבר ללשכת האתיקה, יש להצביע על בעיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך. אולם אין המקרה דנא נמנה על מקרים חריגים אלה. הפרשה עברה מלשכת האתיקה (בשתי דרגות) למנכ"ל משרד הבריאות, לוועדת המשמעת, לשופט סטרשנוב ולבית המשפט המחוזי. גם אם לא נידרש להחלטות לשכת האתיקה מטעמי ניקיון הדעת בשל הסכסוך עם פרופ' רכס שברקע - אף שכמובן איננו מביעים דעה עליו - עדיין דנו בכך גורמי מקצוע בשלבים השונים וכן שני גורמים שיפוטיים, שאינם חשודים חלילה בשיקולים זרים. על כן המשוכה להתערבות גבוהה עד מאד." הוא קבע "כמו בית המשפט המחוזי, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת השופט סטרשנוב.
"נשגב מבינתי מדוע תחת להתנצח בהליכים הרבים, לרבות בסגנון שאיננו מכבד את כותבו, כמו במכתב למנכ"ל משרד הבריאות לא הלך המבקש שבוודאי זכויותיו עמו, מעיקרא בדרך המלך של טיפול בהכרה בתואר, כפי שכנראה עשה לימים".