מאמרו המקיף של נשיא מכון המחקר הכלכלי "שורש", פרופ' דן בן-דוד, על מצבה של מערכת הבריאות שהתפרסם לאחרונה, חוזר ומבהיר עד כמה מצבה עגום.

למרות שלכאורה מדינה עם אוכלוסייה צעירה כמו ישראל אמורה להקצות למערכת הבריאות פחות משאבים, מתברר שאנחנו מוציאים מכיסינו על בריאות יותר מרוב אזרחי מדינות ה-OECD, מתאשפזים במסדרונות כביטוי לאי ספיקה של תשתיות האשפוז בישראל ומתים יותר מזיהומים שאינם הכרח המציאות ונובעים מהצפיפות בבתי החולים.

לאחרונה "ביליתי" במסדרונות בית החולים האוניברסיטאי של ג'נבה. בתי, הלומדת בשוויץ, נזקקה לטיפול רפואי דחוף במסגרת הביטוח הרפואי המקומי. האווירה היתה נינוחה ושקטה. בחדר המיון לא הורגשה צפיפות והמולה. לא המתנו בתור והקליטה הייתה מיידית.

"הריאיון הרפואי, כמו גם הבדיקה, היו נינוחים ויסודיים נמשכו כחצי שעה, ולא הופרעו על ידי עשרות חולים הצובאים על הדלת שהמתינו לתורם להיכנס"

ההערכה, הבדיקה, ההמתנה לתוצאות הבדיקות שנעשו במקום וסיכום הביקור ארכו כשעתיים וחצי. מכתב הסיכום המקיף והמעמיק כמו גם ההנחיות והתור המהיר להמשך הבירור וההערכה במסגרת מרפאתית, השרו ביטחון ואמינות ברגעי משבר.

למחרת היום, בביקורינו במרפאה, קידמה את פנינו מזכירה רגועה שהפנתה אותנו לחדר המתנה מכובד ולא צפוף. בשעה הייעודה יצא לקראתנו רופא שהציג עצמו, לחץ את ידינו והוביל אותנו לחדר הבדיקה. הריאיון הרפואי, כמו גם הבדיקה, היו נינוחים ויסודיים נמשכו כחצי שעה, ולא הופרעו על ידי עשרות חולים הצובאים על הדלת שהמתינו לתורם להיכנס. תשומת לבו המלאה של הרופא הייתה מוקדשת לנו.

הצצנו גם למחלקת האשפוז וראה זה פלא, המסדרונות היו ריקים וכל החולים שכבו במיטות בחדרים.

תגידו שמדובר בהבדלי תרבות ואופי של עם. ייתכן. אך אותי סיקרנו המספרים העומדים מאחורי הנינוחות. מספרים המשקפים את המשאבים המוקצים לבריאות בשוויץ ואת סדר העדיפות הלאומי.

שוויץ משקיעה במערכת הבריאות שלה 11.5% מהתל"ג, לעומת 7.4% בישראל. בשוויץ, שגודל אוכלוסייתה זהה לזה של ישראל, יש 37,540 מיטות אשפוז, בעוד שבכל מדינת ישראל יש רק 25,355: שיעור מיטות ל-1,000 נפש של 3.8 מיטות אשפוז לעומת 1.9 בישראל. בישראל ישנם 4 מכשירי MRI למיליון איש, בשוויץ יש 20.9 מכשירים. בישראל 3.5 רופאים ל-1,000 נפש, בשוויץ 4.1.

"ברור שלא מדובר רק בהבדלי תרבות ואופי... קיים פער מהותי בין ההשקעה בבריאות בשוויץ לעומת ההשקעה בישראל"

גם העתיד אינו מבטיח, שכן בשוויץ יש 10.5 בוגרי בתי ספר לרפואה לכל 100,000 אזרחים, לעומת 6.3 בלבד בישראל.

אז ברור שלא מדובר רק בהבדלי תרבות ואופי. המספרים והסטטיסטיקה מספרים את הסיפור. קיים פער מהותי בין ההשקעה בבריאות בשוויץ לעומת ההשקעה בישראל. כאשר מספר הרופאים תואם את גודל האוכלוסייה, כאשר החולים לא "מתחרים" על משאבים בסיסיים כמו מיטה בתוך חדר בבית החולים, כי יש מספיק - קל להיות תרבותי ונינוח.

מנחמים אותנו, שלמרות כל זאת מדדי הבריאות של ישראל מובילים בעולם - תוחלת חיים בישראל ארוכה ותמותת התינוקות נמוכה. אסור לנו להתבשם ממדדי הבריאות מצוינים אלה - יכולנו להיות הרבה יותר טובים. בדרך למדדי בריאות מצוינים אלה, מתים 4,000-6,000 חולים בשנה מזיהומים צולבים, אחוזי התפוסה במחלקות הפנימיות חוצים את ה-150%, חולים שוכבים במסדרונות ובחדרי האוכל ללא טיפת פרטיות תוך רמיסת כבוד האדם, והתורים לרופאים מומחים ולניתוחים ארוכים ומייסרים.

מדינת ישראל נמצאת כרגע בצומת היסטורית, שבה יכולים קברניטי המדינה לבחור בין הורדת מיסים שתשפיע קצת על כל משפחה, לבין תגבור משמעותי של השקעת המדינה בבריאות, חינוך ורווחה. בשבוע שבו הוסיפו לתקציב המדינה 11 מיליארדי שקלים, ראוי שחלק מהכסף יופנה למערכת הבריאות.

צריך להפסיק להרעיב את מערכת הבריאות מבחינה תקציבית, לבטל את הגירעון השנתי הקבוע שלה, בשיעור 4 מיליארדי שקלים, ולאפשר לה לצמוח. הרי כל אחד מאיתנו יזדקק יום אחד למערכת הבריאות. עלינו להשקיע היום כדי שביום פקודה נשכב במיטה בחדר ולא במסדרון.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"