מערכת הבריאות "מככבת" לאחרונה בכותרות. התחלנו במסע נגד הסופגנייה, וסיימנו כרגיל מדי חורף בכותרות על עומסים בחדרי המיון ותפוסה של 140%-250% במחלקות הפנימיות. בדרך למדנו מסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ש-19% מתושבי ישראל נזקקו לשירותי הרפואה הפרטית - רובם בשל האפשרות לבחור רופא, ומיעוטם לצורך הקדמת תור ובשל איכות השירות והיחס.

למדנו מהסקר, ששליש מאזרחי המדינה סבורים שלא יקבלו טיפול טוב ומועיל במקרה של מחלה קשה ושרק 53% מהציבור סבורים שמערכת הבריאות מתפקדת היטב. קראנו על מאבקם של רופאי המשפחה המבקשים יותר מ-4 דקות לבדיקתו של כל חולה ועל כך ששיעור הרופאים עד גיל 65 לאוכלוסייה צנח ב-9% מאז 2005.

"לקלקל את האיזון העדין במערכת הבריאות אפשר להפר בהינף עט. את נזקי חוק ההסדרים של 2015 אנו חווים מדי יום"

מערכת הבריאות בישראל חולה. מזה עשרות שנים מתוקצבות מערכות קופות החולים ומערכת בתי החולים הממשלתיים בחסר. הפער בין התקצוב הריאלי לתקצוב בפועל הצטבר לסכום דמיוני של כ-20 מיליארדי שקלים.

אנחנו קוראים שוב ושוב על פערי הבריאות בין המרכז לפריפריה. אמנם 1'800 הרופאים שעיבו את שירותי הרפואה בפריפריה ובמקצועות במצוקה מאז הסכם הרופאים ב-2011 שינו מהותית את מגוון השירותים הניתנים לאוכלוסייה ואת איכותם, אולם אין בכך די. דרושים בתי חולים חדשים, מיטות אשפוז נוספות בקיימים, מחלקות שיקום חדשות בצפון ובדרום, וחייבים להיערך להזדקנותה המואצת של אוכלוסיית ישראל (מקום 3 בעולם בקצב ההזדקנות).

אנו מתריעים מחד על כך שכ-50% מרופאי ישראל יגיעו לגיל פרישה בשנים הקרובות, ומתוסכלים מאידך מכך שאין מספיק תקנים לקלוט את כ-1,100 בוגרי בתי הספר לרפואה בארץ ובחו"ל המסיימים שנת סטאז' מדי שנה.

לקלקל את האיזון העדין במערכת הבריאות אפשר להפר בהינף עט. את נזקי חוק ההסדרים של 2015 אנו חווים מדי יום. 80% מאזרחי ישראל שהבטיחו לעצמם ביטוחי בריאות נוספים לשעת צרה נאלצים היום, לאחר כניסת החוק לתוקפו בחודש יולי האחרון, לשלם בנוסף לתשלומי הפרמיה החודשית, סכומים דמיוניים - עד 20,000 שקל - כהשתתפות עצמית בניתוחים. רשימת הרופאים מתוכה יכלו לבחור בעבר צומצמה, ואלה המנסים למצוא מזור במערכת הבריאות הציבורית מגלים שאינה ערוכה לקליטתם ללא הארכת התורים, מאחר ולא קיבלה את המשאבים הנדרשים במועד.

"מדובר בחיי אדם. צריך להפסיק להסתפק במה שיש, חייבים לדרוש את מה שצריך"

לבנות ולפתח קשה יותר. אנחנו חוזרים וזועקים שחסרות בישראל כ-4,000 מיטות אשפוז, ושעל מנת להדביק את קצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה יש צורך בתוספת של כ-400 מיטות אשפוז מדי שנה. אלה לא סטטיסטיקות ומספרים. מדובר בזמינות שירותי רפואה מכבדים ומקצועיים בשעת הצורך, בזמני המתנה הארוכים בחדרי המיון, בתורים של חודשים לרופאים מומחים, ובתמותה של 4,000-6,000 חולים מדי שנה מזיהומים בבתי החולים עקב הצפיפות והמחסור במיטות.

תוספת 400 מיליוני השקלים למערכת הבריאות עליהם התנהל קרב קשה בדיונים על תקציב 2017-18 הם טיפה בים הצרכים. אם גירעונות קופות החולים ובתי החולים מגיעים מדי שנה ל-3.5-4 מיליארדי שקלים, איפה מהפכת התקצוב המובטחת?

אז בואו נדרוש אנחנו ממשרד הבריאות לקבוע יעדים שישפרו את מצבנו בעוד 5 ו-10 שנים – 0 חולים המאושפזים במסדרון, הפחתה של 50% בתמותה מזיהומים בבתי החולים, ההמתנה של עד 20 דקות בחדרי המיון עד לבדיקת רופא, זמן המתנה ממוצע של שבועיים בלבד לרופאים מומחים, שיפור הפריסה הגיאוגרפית של שירותים חיוניים כגון מאיצים לטיפול קרינתי בחולי סרטן, מניעת המחסור ברופאים ודאגה להכשרתם במקצועות השונים.

על משרד הבריאות להגדיר את המשאבים הדרושים - מיטות, תשתיות ותקנים - לעמידה ביעדים אלה ולדרוש אותם מהאוצר. מדובר בחיי אדם. צריך להפסיק להסתפק במה שיש, חייבים לדרוש את מה שצריך.

* המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"