מחקרים אקראיים מבוקרים הציעו, שמתן עירוי דם לאחר אחסון ממושך לא מגביר את הסיכון לתוצאים שליליים בקרב מטופלים, למרות שמרבית מהמחקרים הללו היו מוגבלים לאוכלוסייה בסיכון גבוה ולא היו בעלי עוצמה מספקת לזיהוי הבדלים קטנים, אך בעלי משמעות קלינית, בשיעור התמותה.
עוד בעניין דומה
מחקר חדש בדק אם משך אחסון דם הינו בעל השפעה על התמותה לאחר העירוי, באוכלוסייה הכללית של חולים מאושפזים.
במחקר אקראי מבוקר זה, שהתבצע ב-6 בתי חולים ב-4 מדינות, מטופלים שהזדקקו לעירוי כדוריות דם אדומות חולקו אקראית לקבלת דם שאוחסן לתקופה קצרה או לתקופה ארוכה יותר, ביחס 2:1.
רק מטופלים עם סוג דם A או O נכללו באנליזה הראשונית, מכיוון שנתונים ניסיוניים הציעו שהשגת הפרש ממוצע של משך אחסון הדם של לפחות 10 ימים לא יהיה אפשרי בסוגי דם אחרים. לא היה צורך בהסכמה מדעת כתובה, משום שכל המטופלים קיבלו טיפול שתואם לסטנדרט הטיפולי הנהוג כיום.
התוצא הראשוני היה תמותה בבית החולים, שהוערכה על ידי מודל רגרסיה לוגיסטית לאחר התאמה למרכז החוקר ולסוג הדם של המטופל.
מאפריל 2012 ועד אוקטובר 2015, 31,497 מטופלים עברו רנדומיזציה. מתוך מטופלים אלו, 6,761 מטופלים שלא התאימו לקריטריונים להכללה הוצאו מהמחקר לאחר הרנדומיזציה. האנליזה הראשונית כללה 20,858 מטופלים עם סוג דם A או O. מתוך מטופלים אלו, 6,936 שובצו לקבוצת האחסון הקצר-טווח ו-13,922 לקבוצת האחסון הארוך-טווח.
משך האחסון הממוצע היה 13.0 ימים בקבוצת האחסון הקצר טווח ו-23.6 ימים בקבוצת האחסון הארוך טווח.
היו 634 מקרי מוות (9.1%) בקבוצת האחסון הקצר-טווח ו-1,213 (8.7%) בקבוצת האחסון הארוך-טווח (odds ratio 1.05י; 95%CIי0.95-1.16; p=0.34). כאשר האנליזה הורחבה לכלול 24,736 מטופלים עם כל סוג דם, התוצאות היו דומות עם שיעור של 9.1% ו-8.8%, בהתאמה (odds ratio 1.04י; 95%CIי0.95-1.14; p=0.38).
תוצאות נוספות היו עקביות בקרב 3 תתי קבוצות בסיכון גבוה - מטופלים שעוברים ניתוח קרדיווסקולרי, מטופלים שאושפזו לטיפול נמרץ ומטופלים עם סרטן.
מסקנת החוקרים הייתה, כי בקרב מטופלי בית חולים כללי, לא היה הבדל משמעותי בשיעור מקרי המוות בקרב מטופלים שעברו עירוי עם הדם הטרי ביותר שזמין, בהשוואה למטופלים שעברו עירוי בהתאם לפרקטיקה הרגילה של עירוי מוצרי הדם הישנים ביותר הזמינים.