תמונת ההתחלה של סדרת הטלוויזיה המצליחה The Knick, המתארת בית חולים בניו-יורק בשנת 1900, מתרחשת בכרכרה המובילה את הרופא המנתח מבית החולים לביתו. תוך כדי נסיעה, הוא חולץ את נעליו ושולף מזרק בעזרתו הוא מזריק לעצמו מורפין. הוא נועל נעליו וממשיך להתנהג ללא רבב. בדרך זו חבריו אינם מגלים את סימני ההזרקה על זרועותיו במהלך הניתוח.

הרופא פועל במיומנות רבה בחדר הניתוח של אותם ימים, חדר ניתוח שאינו דומה לחדר של ימינו. הרופאים עבדו ללא כפפות או מסכות, קהל היה ישוב סביב מיטת הניתוח וחזה במתרחש. ההרדמה נעשתה על ידי אחות או רופא שהיזה טיפות של אתר על גבי מסכה המונחת על פיו ואפו של החולה. ניטור מצב החולה נעשה על ידי מדידה ידנית של הדופק וקצב הנשימה.

בשל תרומתו האדירה של הלסטאד לכירורגיה לקחו אותו חבריו הרופאים לטיפולי גמילה הוא אכן נגמל מקוקאין, אולם המשיך ליטול תרופה אחרת, מורפין

היו אלה הישגים אדירים מאחר וההרדמה היתה רק בת 54 שנים ואילו הצורך בחיטוי ושמירה על כללי היגיינה זה עתה הובאו מאירופה לאמריקה. מי שהביא את תודעת הצורך בשמירה על כללי נקיון קפדניים היה רופא אמריקאי בשם וויליאם הלסטד, וגיבור הסידרה הטלויזיונית הוא בן דמותו.

בסדרה עצמה, השומרת על דיוק היסטורי מרשים ומשחזרת את הרפואה בראשית המאה הקודמת, לא מתואר כלל כיצד הדוקטור הלסטאד הידרדר להיות מכור לסם המורפין.

וויליאם סטיוארט הלסטד הוא יחיד ומיוחד בקרב חלוצי הרפואה והכירורגיה בעולם. לזכותו, כאמור, הקפדה על כללי נקיון וחיטוי שלא היו מקובלים והביאו לתמותה ותחלואה של המנותחים. הוא היה זה שפיתח שיטות לטיפול ניתוחי בסרטן השד; על בסיס חקירותיו נקבעו כללים כיצד לחבר קטעי מעי לאחר שנכרת הקטע החולה; ובהמשך המציא את השיטה לתיקון בקע בקיר הבטן.

הלסטאד גם הקים את מערכת ההוראה המסודרת להכנת רופאים מנתחים. הוא נולד בשנת 1852 בעיר ניו יורק והיה תלמיד חלש בבית הספר. בתיכון הקדיש את רוב זמנו לספורט ועיסוקים שאינם לימודים. במקרה נזדמן לידיו ספר אנטומיה ופיזיולוגיה וכאן חל המפנה הגדול בחייו.

הוא התקבל ללימודי רפואה וסיים אותם בשנת 1877. כאשר אחותו דיממה קשות לאחר לידה הוא הערה לה מדמו והציל את חייה, זאת שנים לפני גילוי סוגי הדם (מזל גדול שהדבר לא הסתיים במוות מיידי). הוא ניתח את אמו ולראשונה בתולדות הרפואה ביצע ניתוח להוצאת אבנים מכיס המרה (הניתוח בוצע על גבי שולחן המטבח בבית אמו, כאשר קרובת משפחה מטפטפת את האתר המשמש להרדמה).

הלסטאד שם לב כי בשל הדרישה לרחיצת ידיים בחומרים מאכלים, ידיה של האחות הראשית שלו, אותה נשא גם לאישה לאחר מספר שנים, היו פגועות. הוא פנה לחברת ייצור גומי והכין את כפפות הגומי המשמשות את המנתחים עד היום.

מפנה אירע בחייו כאשר הוזמן לכנס מדעי בגרמניה ונכח בהדגמה הראשונה בפני איגוד רפואי שהראתה את כוחה של תמיסת קוקאין, שמספר טיפות ממנה גורמות לאלחוש מלא של גלגל העין. הלסטאד הכירורג התלהב מהחומר הפלאי הזה ובשובו לארצות הברית החל סידרת נסיונות להגברת השימוש בקוקאין.

הוא הזריק מהחומר לתוך מקלעת העצבים בידו על מנת לאפשר ניתוח ללא הרדמה כללית. הוא ניסה עם ידידים רופאי שיניים את הזרקת התמיסה לשורש העצב ובכך השיג אלחוש מלא ואיפשר לרופא השיניים להגדיל את המערופיה שלו.

יום אחד הוא נוכח שאינו יכול לנתח בשל רעד בידיים ותחושה כללית רעה. רק לאחר נטילת מעט קוקאין הוא חזר ליכולתו, וחבריו הרופאים איבחנו כי הוא מכור לקוקאין, כל זאת ללא ידיעתו. בשל תרומתו האדירה לכירורגיה והרצון שימשיך להיות יצירתי ופורה, לקחו אותו חבריו הרופאים לטיפולי גמילה הוא אכן נגמל מקוקאין, אולם המשיך ליטול תרופה אחרת, מורפין.

הלסטאד מיעט לנתוח לאחר מכן אולם עסק במחקר ובעיקר בשיפור ההוראה ופיתוח הכירורגיה. הלסטאד הוא דוגמא לרופא שנפל קורבן לאי הידיעה בסכנות הנובעות משימוש בקוקאין. הוא לא הידרדר לסמים בשל מצב סוציאלי או נכות נפשית ובהמשך, תוך שימוש מבוקר במורפין ובתרופות אחרות, המשיך בפעולתו הברוכה.

עצם הידיעה כי אנו הרופאים עלולים להיחשף לאפקט המשכר של התרופה היא אולי תחילת הפתרון, אבל הבעיה קיימת וידועה

הלסטאד הוא הרופא המפורסם הראשון שהפך בלא רצונו למכור, אך התופעה של רופא המשתמש בסמים מוכרת וידועה והספרות הרפואית עוסקת בה. כ-10 עד 12 אחוז מהרופאים בארצות הברית נתונים להשפעת סם כלשהוא (כולל התמכרות לאלכהול וסטימולנטים שונים).

הרופאים המרדימים והפסיכיאטרים הם "שיאני" השימוש בסמים. בשל מעמדם החברתי, הגילוי מתאחר ולעיתים אף מוסתר על ידי עמיתים. הרופא המתמכר עשוי להיות זה המגיע ראשון לעבודתו ועוזב אחרון. למרדימים יש נגישות קלה לאספקת הסם מאחר והם נוטלים אותו מארון התרופות לצורך עבודתם השגרתית.

האבחון של רופא "מכור" קשה, אבל הכרחי להגנת הרופא עצמו ולהגנת הסביבה. רופא המפתח תלות בסמים מראה התנהגות שונה מהרגיל, עלול שלא לענות לקריאות דחופות או לקבל לפתע החלטות מוזרות.

קיים טיפול אם הנפגע מוכן אליו ומכיר בבעיה. נשאלת גם השאלה אם לאחר טיפול יכול הרופא לחזור לתפקידו, כמרדים למשל. לפני שנים רבות, רופא מרדים צעיר בבית החולים בו השתלמתי בארה"ב, החל ליטול תרופה לכאב ראש ובהדרגה התמכר לה מבלי להבחין בדבר, עד אשר נמצא מוטל חסר הכרה בכניסה לחדר הניתוח. לאחר טיפול ותמיכה חברתית ומשפחתית חזר בהדרגה לתפקוד תקין ובמרוצת השנים קיבל את ניהול המחלקה.

אכן, הלסטאד, גדול הכירוגים, היה מכור לסם והמשיך לתפקד. עצם הידיעה כי אנו הרופאים עלולים להיחשף לאפקט המשכר של התרופה היא אולי תחילת הפתרון. אבל הבעיה קיימת וידועה.

* המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ"