מחקר שבחן אם תפקוד השריר משתנה לאחר פגיעה חריפה במפרק, ואם פגיעה שכזו קשורה להתקדמות של דלקת מפרקים ניוונית (osteoarthritis - יOA), השתמש במודל עכברים כירורגי של OA פוסט-טראומטית.
עוד בעניין דומה
עכברים זכרים מזן C57BL/6 עברו כריתה כירורגית של המניסקוס המדיאלי (destabilization of medual meniscusי – DMM), או ניתוח דמה (sham surgery) בברך אחת. תפקוד השריר השוקתי הקדמי (Tibialis anterior) הוערך in situי 1, 4 ו-8 שבועות לאחר הניתוח.
בוצעו הערכות לנזק בסחוס ודלקת במפרק לפי ציונים היסטולוגיים. בוצעה הערכה כמותית של ביטוי רנ"א בשריר על ידי qRT-PCR.
עוצמת ההתכווצות הטטנית וההתכווצות המהירה (twitch) שנוצרו בשריר היתה דומה בקבוצת ה-DMM וקבוצת ניתוח הדמה, שבוע לאחר הניתוח.
תפקוד השריר השתפר עם הזמן בשתי הקבוצות, אך יצירת כוח ספציפי בשרירים היתה נמוכה ב-18% וב-22%, 4 ו-8 שבועות לאחר DMM, בהתאמה. 8 שבועות לאחר הניתוח, קצב הרפיית השרירים לאחר DMM היה נמוך ב-40%, ונצפה ביטוי נמוך יותר של משאבות Ca2י+ ATPaseי (Serca) ב- sarcoplasmic/endoplasmic reticulum, בהשוואה לשרירים לאחר ניתוח דמה. שתי התצפיות מעידות על שינויים בניצול סידן בשריר.
לא אותרו סימנים היסטולוגיים של ניוון שרירים (atrophy) או דלקת במפרק לאחר DMM. יצירת כוח ספציפי בשריר, הן בקרב עכברים שעברו DMM והן בקרב עכברים שעברו ניתוח דמה, נמצאה בקשר הפוך לחומרת הדלקת במפרק הברך.
החוקרים מסכמים, כי נזק טראומתי לברך במודל DMM של OA פוסט-טראומטי, מוביל לירידה עיקשת בתפקוד השריר השוקתי הקדמי, ללא ניוון השריר. תוצאות המחקר מדגישות כי ההשפעה של פגיעה חדה בברך לרוב אינה מוגבלת לשרירים השולטים בתנועת מפרק הברך.