סקירה

מהות החופש הפנימי של האדם

היבטים פסיכולוגיים ואחרים בספר "מנוס מחופש" של אריך פרום

אריך פרום (מקור: ויקיפדיה)

פרופ' חיים קנובלר, עורך אתר איגוד הפסיכיאטריה:

מנוס מחופש: ניתוח פסיכו-סוציולוגי על מבנה האישיות של האדם המודרני (1941), תרגם אדן גרץ, הוצאת דביר, 1958. תרגום נוסף: תמר עמית, הוצאת דביר, 1992.

אריך פרום [1900-1980] היה בן יחיד למשפחה יהודית דתית משכילה מפרנקפורט. הוא החל בלימודי משפטים שם, ועבר ללמוד סוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, שם סיים את הדוקטורט שלו, והצטרף לתנועה הפסיכואנליטית. בשנת 1926 התחתן עם הפסיכואנליטיקאית שלו – פרידה רייכמן [1889-1957], אך בני הזוג נפרדו – ונשארו בקשרים מקצועיים. הם התגרשו סופית בארצות הברית, אליה הגיעו בנפרד לאחר ששניהם נאלצו לעזוב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון.

פרום, שהיה בעל השכלה תורנית וכללית רחבה, למד בהיידלברג אצל הסוציולוג אלפרד וובר והפסיכיאטר-הפילוסוף קארל יאספרס, והושפע מאוד הן מפרויד והן ממרקס. הוא החל את דרכו כפסיכולוג חברתי משפיע כחבר ב"אסכולת פרנקפורט", המוסד המתקדם למחקר חברתי ביקורתי שרוב חבריו היו יהודים, שהועבר לז'נוה (1933) וממנה לניו יורק (1935).

פרום, ממובילי התנועה ההומניסטית בפסיכולוגיה, לימד באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, ויחד עם קרן הורני והרי ס. סליבן היה ממקימי הזרם הניאו-פרוידיאני של החשיבה הפסיכואנליטית. משנת 1950 פעל במקסיקו, שם לימד וכן הקים את החברה הפסיכואנליטית המקומית, בראשה עמד עד לשנת 1976, אז שב לשוייץ בה נפטר ארבע שנים מאוחר יותר.

פרום, שכתב כידוע בהמשך ספרים וחיבורים משפיעים וחשובים נוספים, כתב את ספרו הראשון "מנוס מחופש" (1941) בנסיון להבין כיצד חברות פונות לאפיקים דיקטטוריים-פשיסטיים.

חברנו ד"ר אמי שופמן מביא עבורנו, כמנהגו, קריאה אקטואלית רעננה וממצה – הפעם של חיבור חשוב זה.

מהות החופש הפנימי של האדם- היבטים פסיכולוגיים ואחרים בספר "מנוס מחופש" של אריך פרום / ד"ר אמי שופמן

הספר "מנוס מחופש" עומד באתגר רציני למפות את ההיבטים הפסיכולוגיים, חברתיים פוליטיים וכלכליים של סוגיית החופש הפנימי של האדם ברצף מימי הביניים עד העת החדשה.

"תולדות אמריקה ואירופה בעת החדשה סובבות סביב המאמץ לשחרור האדם מן האזיקים הפוליטיים, הכלכליים והרוחניים שכבלו אותו במשך דורות רבים.

הלוחמים למען החופש היו עשוקים... למרות התהפוכות הרבות, החופש קצר נצחונות רבים. רבים מתו מתוך אמונה, שעדיף המוות במאבק נגד השיעבוד מחיים ללא חופש... עקרונות הליבראליזם הכלכלי, הדמוקרטיה, האוטונומיה הדתית והאינדיבידואליזם בחיי הפרט נתנו ביטוי לכמיהה לחופש... הכבלים נותקו בזה אחר זה. האדם השתחרר משלטון הטבע ונעשה לאדונו. הוא השתחרר משלטון הכנסייה ומשלטון המדינה האבסולוטית. ביטול הסמכות החיצונית נראה לא רק כתנאי הכרחי אלא גם כתנאי מספק להשגת היעד הנכסף: חופש ליחיד" (עמוד 15).

"בנוסף לבעיה של התנאים הכלכליים והחברתיים שגרמו לעלית הפאשיזם, קיימת בעיה אנושית, שחייבים להבינה. מטרתו של הספר לנתח את הגורמים הדינאמיים במבנה האישיות של האדם המודרני, שגרמו לו לוותר על החופש במדינות הפאשיסטיות... האם החופש עלול ליהפך לעול כבד מכדי שהאדם יוכל לשאתו, דבר מה שהוא מנסה לפרוק מעליו? מדוע החופש הוא בעיני אנשים כה רבים מטרה נעלה, ואילו בעיני אחרים מהווה איום? האם ייתכן שבאדם, פרט לתשוקה התבועה בו מלידה לחופש, מקנן גם רצון לכניעה?

שאם לא כן כיצד נוכל להסביר את הקסם הרב שמהלכת כיום הכניעה למנהיג על אנשים רבים כל כך? האם הכניעה היא תמיד כניעה לסמכות חיצונית, או שמה קיימת כניעה לסמכויות מופנמות, כמו חובות או מצפון, לדחפים פנימיים או לסמכויות חיצוניות כמו דעת קהל? האם קיים סיפוק חבוי בכניעה, ומה מהותו?" (עמוד 16-17).

"פרויד הרחיק לכת יותר מכל אדם אחר לפניו בהפניית תשומת הלב לתצפיות ולניתוח של הכוחות הלא- שכלתניים והלא מודעים הקובעים חלק מהתנהגות האדם... הוא גילה שכוחות לא- שכלתניים אלה, בדומה למבנה האישיות בכללותו, הם תגובות להשפעות חיצוניות, במיוחד השפעות מתקופת הילדות המוקדמת... פרויד אימץ את האמונה מסורתית בדיכוטומיה בסיסית בין האדם לחברה, וכן את העקרון המסורתי, הקובע שיצר לב האדם רע מנעוריו. האדם, בעיניו, הוא ביסודו יצור אנטי חברתי. החברה חייבת לביית אותו, חייבת לאפשר סיפוקים ישירים של הדחפים הביולוגיים שאינם ניתנים להכחדה. אך רוב הזמן חייבת החברה לעדן ולשים סייגים על יצריו הבסיסיים של האדם. כתוצאה של דיכוי זה של יצרים טבעיים על ידי החברה קורה דבר מה מפליא: הדחפים המדוכאים מתגלגלים בשאיפות בעלות ערך תרבותי, ובכך הופכים לבסיס לתרבות האנושית. פרויד בחר במלה עידון לתיאור המרה מוזרה זו מדיכוי להתנהגות תרבותית. אם מידת הדכוי גדולה מיכולת העידון, האדם נעשה נוירוטי ויש צורך להקטין את הדיכוי. אך על פי רוב קיים יחס הפוך בין סיפוק היצרים של האדם לבין התרבות: ככל שהדיכוי רב יותר, כן מתפתחת יותר תרבות" (עמוד 19).

"בניגוד להשקפתו של פרויד, הניתוח המוצג בספר זה מבוסס על ההנחה, שבעיית המפתח בפסיכולוגיה היא סוג המגע של היחיד עם העולם, ולא סיפוק או היעדר סיפוק של צורך אינסטינקטיבי. זאת ועוד, ההנחה שהיחס בין האדם

לחברה אינו יחס סטטי. אין זה נכון לומר, שמצד אחד עומד יחיד המצויד מטבעו בדחפים מסוימים, ומצד שני עומדת החברה כדבר נפרד לעצמו, חברה המספקת או שאינה מספקת את הנטיות הטבעיות הללו. אף כי קיימים צרכים מסוימים, כמו רעב, צמא ומין, המשותפים לכלל בני האדם, אותם הדחפים היוצרים את ההבדלים באופיים של בני האדם, כמו אהבה ושנאה, תאוות כוח וכמיהה לכניעה, הנאות החושים ופחד מפניהן- כל אלה הם תוצרי התהליך החברתי... במילים אחרות לחברה נודע לא רק תפקיד מדכא – אף כי זהו אחד מתפקידיה- אלא גם תפקיד בונה. טבע האדם, תשוקותיו וחרדותיו הם תוצר תרבותי. לאמיתו של דבר, האדם עצמו הוא היצירה וההישג החשוב ביותר של המאמץ האנושי הנמשך, שלרישומו בכתב אנו קוראים בשם היסטוריה (עמוד 20).

"התשוקה לתהילה ולהצלחה והדחף לעבודה הם כוחות שבלעדיהם לא יכל היה להתפתח הקאפיטאליזם המודרני" (עמוד 21).

"הצרכים המותנים בתפקוד פיסיולוגי אינם החלק החיוני היחיד בטבע האדם. קיים חלק נוסף, חשוב לא פחות, שאינו מושרש בתהליכים גופניים אלא בעצם הקיום האנושי: הצורך להשתייך, הצורך להמנע מבדידות. הרגשה של בדידות וניתוק מוחלטים מובילה לקריסה נפשית, ממש כפי שרעב מוביל למוות... סוג הקשר עם העולם יכל להיות נאצל או חסר- ערך, אך גם קשר למסגרת הבזויה ביותר עדיף עשרת מונים על הבדידות. הדת והלאומניות, וכן כל מנהג וכל אמונה, יהיו אבסורדים ושפלים ככל שיהיו, אם הם מקשרים בין היחיד והאחרים, משמשים מפלט מפני הדבר שממנו חושש האדם יותר מכל : הבדידות" (עמוד 24).

"היונה" מאת אמי שופמן

"היונה" מאת אמי שופמן

בהמשך מסביר פרום שכל הבנה של החופש בתקופה המודרנית חייבת לצאת מתקופת הרפורמציה:

"מה שאפיין את החברה בימי הביניים לעומת החברה המודרנית היה היעדר חופש אישי. כל אדם היה כבול לתפקידו בסדר החברתי. ליחיד היה סיכוי קלוש לעבור ממעמד למעמד, בקושי היה יכל לעבור מעיר לעיר... בשלהי ימי הביניים חל שינוי במבנה החברה ובמבנה האישיות של האדם. האחדות והמרכוז של חברת ימי הביניים נחלשו והלכו. חשיבות ההון והיוזמה הכלכלית האישית גברה והלכה. התפתח מעמד חדש של בעלי ממון, אינדיווידואליזם גובר והולך הורגש בבני כל המעמדות"(עמוד40).

"הסדר החברתי של ימי הביניים קרס, ויחד עמו התערערו היציבות והביטחון היחסי שהעניק ליחיד. עתה עם צמיחת הקאפיטאליזם, החלה תנועה בין המעמדות החברתיים... היחיד נותר לבדו. הכל התבסס על מאמציו האישיים, ולא על ביטחון במעמדו המסורתי... עד כה תיארנו צד אחד של המטבע, אך קיים צד נוסף: הקאפיטאליזם שחרר את היחיד. הוא שחרר את האדם מכפיפותו למערכת המבוססת על שיתוף פעולה. הוא אפשר לו לעמוד בזכות עצמו ולנסות את מזלו. הוא נעשה אדון לגורלו, הסיכון היה שלו, הרווח היה שלו. מאמץ אישי היה יכל להובילו להצלחה ועצמאות כלכלית. כסף היה גורם משווה בין בני אדם, והוכיח שכוחו רב מכוח הייחוס והמעמד... אולם הוא שוחרר גם מאותם קשרים שהעניקו לו ביטחון ותחושת שייכות. העולם נעשה חסר- גבולות ובה בעת מאיים. באבדו את מקומו הקבוע בעולם סגור איבד האדם את משמעות חייו. כתוצאה מכך התמלא ספקות ביחס לעצמו ולתכלית חייו. הוא חש מאוים בידי כוחות חזקים שמעבר לשליטתו: ההון והשוק. במצב שבו כל אדם נחשב למתחרה אפשרי, נעשו יחסיו עם חבריו יחסים חדורי עוינות וניכור. הוא הפך להיות חופשי- הווי אומר, בודד, מבודד ומאוים מכל עבר... החופש החדש עורר בהכרח הרגשה עזה של חוסר ביטחון , חוסר אונים, פקפוק, בדידות וחרדה"(עמוד 50).

"שיטתו של לותר היתה שונה מהמסורת הקאתולית בשני היבטים: שאחד מהם הודגש יותר בהצגת תורתו בארצות הפרוטסטאנטיות. הללו הדגישו שלותר העניק לאדם עצמאות בענייני דת, שהוא גזל מהכנסייה את סמכותה ומסר אותה בידי היחיד, שמושג האמונה והישועה שלו הוא של חוויה אישית סובייקטיבית, שבה כל האחריות מוטלת על היחיד... ישנם טעמים טובים לשבח היבט זה בתורותיהם של לותר וקאלווין, שכן זהו אחד המקורות להתפתחות החופש המדיני והרוחני בחברה המודרנית, התפתחות הקשורה קשר הדוק לרעיונות הפוריטאניים, במיוחד בארצות האנגלו- סאקסיות. ההיבט השני של החופש המודרני הוא הבידוד וחוסר האונים שהוא גרם ליחיד"(עמוד 56).

בהמשך מסביר פרום שקלווין הטיף לאדם להשפיל את עצמו ושעצם ההשפלה היא אמצעי להשען על האל.

"המצפון הוא מניע הגורם לאדם לשעבד את עצמו לגורמים חיצוניים. הוא גורם לו לפעול לפי רצונות ומטרות שהוא מאמין שהם שלו, בעודם למעשה הפנמה של דרישות חברתיות חיצוניות. הוא רודה בו ביד גסה, מונע ממנו הנאה ואושר, הופך את כל חייו לניסיון כפרה על איזה חטא עלום. זהו גם הבסיס "לסיגוף רוחני" שהוא כה אופייני לקלוויניזם המוקדם ולפוריטאניזם שבא בעקבותיו"(עמוד 68).

"אנו גאים בכך שהאדם מנהל את חייו בלא שסמכויות חיצוניות יחסמו את דרכו. אך אנו מתעלמים מהסמכויות האלמוניות, כמו דעת קהל וה"שכל הישר", שכוחן נובע מנכונותנו הרבה להסתגל לציפיות של אחרים ומן הפחד העמוק שלנו להיחשב יוצאי דופן... עלינו לזכור לא רק לשמר ולהגדיל את החופש המסורתי, אלא גם להשיג חופש ממין חדש , כזה שיאפשר לנו להגיעה להגשמה עצמית, ויסלול את הדרך שנאמין בעצמנו ובחיים" (עמוד 79).

פרום מציין שאצל קאנט והגל האוטונומיה והחירות של היחיד הן הנחות יסוד מרכזיות בשיטותיהם ועם זאת הם מכפיפים את היחיד למטרותיה של המדינה.

"המצב שנקלע האדם בימינו נחזה על ידי הוגים בעלי חזון במאה ה19. קירקגור תיאר את היחיד חסר- האונים המתענה בספקות, הכורע תחת נטל של בדידות ווחוסר משמעות. ניטשה ראה בעיני רוחו את הניהיליזם הממשמש ובא, שמצא את ביטויו הגלוי ביותר בנאציזם, וצייר תמונה של "על אדם" המנוגד ליחיד חסר המשמעות וחסר הכוון שראה במציאות. נושא חוסר האונים של האדם מצא ביטוי מדויק ביותר ביצירותיו של פראנץ קאפקא. בהטירה הוא מתאר את האיש המבקש לבוא במגע עם תושבי הטירה המסתוריים, האמורים לומר לו מה לעשות ולהראות לו את מקומו בעולם. כל חייו הם מאמץ קדחתני לבוא עמם במגע, אך הוא אינו מצליח בכך ונותר לבדו, בהרגשה של חוסר תועלת וחוסר אונים מוחלט... לפי גוליאן גרין – בתוך תוהו ובוהו זה של אשליות שלתוכו אנו מוטלים, קיים דבר אחד הנראה אמיתי בבירור, וזוהי האהבה. כל השאר הוא לא כלום ריק מוחלט" (עמוד95).

בהמשך מסביר פרום את שני המסלולים הקריטיים בסוגיית החופש:

"ברגע שהקשרים הראשוניים שהעניקו ליחיד בטחון נהרסים, ברגע שהיחיד ניצב מול העולם שמעבר לו כיישות נפרדת לחלוטין, שני מסלולים פתוחים לפניו כדי להתגבר על מצב זה של חוסר אונים ובדידות, שהוא מצב קשה מנשוא בעבורו. במסלול אחד הוא יכל להתקדם לקראת "חופש חיובי". הוא יכל להתיחס לעולם באופן ספונטאני בתחום האהבה והעבודה, ולבטא בכנות את כישוריו הרגשיים, החושניים והתבוניים. כך הוא יכל לחזור להתלכד עם הזולת , עם הטבע ועם עצמו, בלא לוותר על העצמאות והשלמות העצמית שלו. המסלול השני הפתוח לפניו הוא לסגת אחורה, לוותר על החופש שלו, ולנסות להתגבר על בדידותו על ידי ביטול הפער שנתגלע בינו לבין העולם. זוהי דרך מנוס ממצב קשה מנשוא. מסלול מנוס זה מאופיין על ידי אופיו הכפייתי, כמו כל דרך מנוס ממצב של פאניקה. אופייני לו גם ויתור מוחלט על הציביון האישי ועל השלמות העצמית. לפיכך אין זה פתרון המוביל לאושר ולחופש חיובי. זהו עקרונית, פיתרון העומד בבסיסה של כל תופעה נוירוטית. הוא מפיג חרדה קשה מנשוא ומאפשר את המשך החיים. עם זאת אין הוא פותר את הבעייה הבסיסית, והמחיר שהוא תובע הם החיים הבנויים לרוב על פעילויות מכניות וכפייתיות" (עמוד100).

מנגנוני מנוס:

א. סמכותנות

"מנגנון המנוס הראשון הכולל נטייה לוותר על העצמאות האישית, ולהתמזג עם מישהו או משהו שמעבר לעצמי, כדי להשיג את הכוח העצמי החסר לעצמי הבודד. במילים אחרות, זוהי הנטייה לחפש קשרים משניים כתחליף לקשרים הראשוניים שאבדו. מנגנון זה מתגלה לרוב בכמיהה לכניעה ולשליטה או כפי שאנו מעדיפים לומר, במאוויים מאזוכיסטים והסאדיסטיים הקיימים בדרגות שונות אצל אנשים נורמאליים ונוירוטים.

המאוויים המאזוכיסטיים באים על פי רוב לידי ביטוי ברגשי נחיתות, בחוסר אונים והרגשה של חוסר חשיבות... על פי רוב אנשים אלה מגלים תלות ניכרת בכוחות שמעבר להם, באנשים אחרים, במוסדות, או בטבע. הם נוטים לא לעמוד על זכויותיהם... לעתים קרובות הם אינם מסוגלים לחוות את ההרגשה של "אני רוצה" או "זה אני". הם מרגישים שהחיים בכללותם הם דבר חזק ומאיים , שאין ביכולתם לשלוט בו... פרט לנטיות המאזוכיסטיות, אפשר למצוא את היפוכן המוחלט, כלומר את הנטיות הסאדיסטיות, אצל אותו הטיפוס עצמו. אנו מוצאים שלושה סוגים של נטיות סאדיסטיות בעלות קשר הדוק: הראשונה היא לגרום לזולת להיות תלוי בך ולשלוט בו שליטה ללא מיצרים, ובכך להפוך אותו למכשיר הנתון בידיך כחומר ביד היוצר. הנטייה השנייה בנויה על הדחף לא רק לשלוט בזולת, אלא גם לנצל אותו, להשתמש בו, לגנוב ממנו... סוג שלישי הוא רצון לגרום סבל לזולת או לחזות בסבלו...מובן מאליו שהנטיות הסאדיסטיות הן בדרך כלל מודעות פחות ומתורצות יותר בעזרת נימוקים הגיוניים , לעתים קרובות הן מוסוות על ידי מנגנון –תצורה תגובה של שפע טוב לב ודאגה לזולת. אחדות מן הרציונליזציות הנפוצות במקרים אלה: אני שולט בך משום שאני יודע מה טוב בשבילך, ולמענך, מוטב שתעשה את דברי ללא התנגדות... קיים גורם נוסף ביחסו של הסאדיסט לאדם שהוא מפעיל עליו את מאווייו הסאדיסטיים, גורם שלעתים קרובות מתעלמים ממנו: תלותו של הסאדיסט באדם שהוא שולט בו" (עמוד102).

"המאוויים המאזוכיסטיים והסאדיסטיים כאחד נוטים לעזור ליחיד למצוא מפלט מרגשות בדידות וחוסר אונים קשים מנשוא... טשטוש החושים בעזרת התמכרות לסמים או אלכוהול היא דרך נוספת. מחשבות התאבדות הן התקווה האחרונה, אם כל שאר האמצעים לא הצליחו להביא הקלה מעול הבדידות (עמוד106).

כאן פרום מסביר נושא חשוב ביותר- סוגית המשמעות הכפולה של ה"כוח":

"עם עליית הפאשיזם, תאוות הכוח והאמונה בצדקתו הגיעו לשיאים חדשים. מליוני בני אדם מתרשמים מן הנצחונות שקצר הכוח. ורואים בכך אות לחוזק. אם יש בכוחי להרוג אדם אחר אני "חזק" ממנו. אך במובן הפסיכולוגי, תאוות הכוח אינה מעוגנת בחוזק אלא בחולשה. זהו ביטוי לחוסר יכולתו של העצמי להתקיים בזכות עצמו. זהו ניסיון נואש להשיג כוח משני על רקע היעדר כוח אמיתי.

המלה "כוח" היא בעלת משמעות כפולה. הראשונה היא היכולת להפעיל כוח על משהו ולשלוט בו. המשמעות השנייה היא היכולת לפעול, ולהיות בעל כוח.

המשמעות השנייה אין לה ולא כלום עם שטלתנות. היא מבטאת שליטה במובן של יכולת. כאשר אנו מדברים על חוסר אונים, כוונתנו למשמעות זו. איננו חושבים על אדם שאיננו מסוגל לשלוט באחרים, אלא על אדם שאינו מסוגל לפעול כרצונו. משמעות הכוח יכולה איפוא להיות שתלטנות או יכולת. שתי תכונות אלה לא רק רחוקות מלהיות זהות, הן גם מוציאות זו את זו מכלל אפשרות. אין אונות לא רק במישור המיני אלא בכל המישורים מובילה לדחף סאדיסטי להשתלטות. אם היחיד בעל כוח, הווי אומר, מסוגל להגשים את הכוחנויות הגלומות בו על בסיס של חוזק אישי, הוא אינו חש דחף להשתלט על אחרים ולפיכך הוא חסר תאוות כוח. כוח במובן של השתלטות הוא הפוכו של כוח במובן של יכולת" (עמוד112).

"בפילוסופיה הסמכותנית מושג השוויוניות אינו קיים... לגביו העולם מורכב מאנשים בעלי כוח ומאנשים חסרי כוח, מעליונים ומנחותים. על בסיס מאוויו הסאדו מאזוכיסטיות הוא עובר רק חוויות של שליטה או כניעה, אך לעולם לא של אחווה. הבדלי מין או גזע הם בעיניו אות לעליונות או נחיתות" (עמוד 118).

ב. הרסנות 

"יש להבדיל בין מאוויים סאדו- מאזוכיסטיים לבין הרסנות,אם כי לרוב הם מעורבים זה בזה. ההרסנות שונה מטבעה, מאחר שאין היא מכוונת לסימביוזה פעילה או סבילה, אלא להרס המושא. אך גם שורשיה נעוצים בחוסר- אונים ובבדידות קשה מנשוא של היחיד. הרס העולם הוא הניסיון הנואש האחרון להציל את עצמי מן הסכנה שהעולם ירמוס אותי. מטרת הסאדיזם היא כלילת המושא בתוכו. מטרת ההרסנות היא הכחדתו. הסאדיזם נוטה לחזק את היחיד הבודד על ידי השתלטות על הזולת. ההרסנות נוטה לחזקו על ידי ביטול כל איום חיצוני... ההרסנות היא תוצאה מחיים שאינם זוכים למימוש. תנאי חיים של דיכוי מולידים את תאוות ההרס, היוצרת את המקורות המזינים את נטיות העוינות השונות- או כלפי הזולת או כלפי האדם עצמו"(עמוד124).

ג. תואמנות אוטומאטית

"המנגנונים שבהם דנו עד כה עוזרים ליחיד להתגבר על תחושת אפסותו בהשוואה לכוח מעורר אימה בעולם שמחוצה לו בשתי דרכים: או על ידי ויתור על שלמותו העצמית, או על ידי הרס אחרים כדי לבטל את האיום שמפעיל עליו העולם...

מנגנון ג. הוא הפתרון שרוב האנשים הנורמאליים מוצאים לעצמם בחברה המודרנית- היחיד מפסיק להיות הוא עצמו. הוא מאמץ לגמרי את סוג האישיות שמציעים לו הדפוסים התרבותיים. לפיכך הוא הופך להיות דומה בדיוק לכל אדם אחר, וממלא את הציפיות של אחרים. הפער בין ה"אני" לעולם נעלם ויחד עמו הפחד מפני הבדידות וחוסר האונים. מנגנון זה דומה לצבעי הסוואה של בעלי חיים מסוימים. הם משתלבים כה יפה בסביבתם , שכמעט אין אפשרות להבחין בהם. האדם המוותר על עצמיותו ונעשה לאוטומאט, הדומה למליוני אוטומאטים אחרים שסביבו, אינו צריך יותר להרגיש בדידות וחרדה. אך המחיר שהוא משלם הוא גבוהה. הוא מאבד את העצמי שלו" (עמוד125).

"חלק ניכר מהחלטותינו אינן החלטות שלנו אלא מוקנות לנו מבחוץ. אנו מצליחים לשכנע את עצמנו שהגענו להחלטה בכוחות עצמנו, אך למעשה רק התאמנו את עצמנו לציפיות של אחרים, כשהמניעה שלנו הוא פחד מבדידות ומאיומים ישירים יותר על חיינו, על חירותנו ועל נוחיותנו...אובדן העצמי והמרתו בעצמי מדומה גורמים לחוסר ביטחון עצום. האדם נמלא ספיקות מאחר שביסודו של דבר הוא משקף ציפיות של אנשים אחרים, ולפיכך איבד במידה רבה את זהותו. כדי להתגבר על הבהלה הנובעת מאובדן זהות מעין זה, הוא נאלץ להתאים עצמו לסביבה ולחפש את זהותו בעזרת אישורים והסכמה מתמדת מאחרים. מאחר שאינו יודע מיהו, לפחות שאחרים ידעו. אם הם ידעו גם הוא ידע, אם רק יאמין לדבריהם" (עמוד136).

חופש ודמוקרטיה:

"אנו גאים בכך שאיננו נתונים למרות של סמכות חיצונית , שאנו חופשיים לבטא את מחשבותינו ורגשותינו ואנו מקבלים זאת כדבר מובן מאליו, שחופש זה מבטיח את הצביון האישי שלנו. אך הזכות לבטא את מחשבותינו היא בעלת משמעות רק אם אנו מסוגלים לטפח מחשבות עצמאיות משל עצמנו... בתרבותנו מוביל החינוך לעתים קרובות מדי לדכוי הספונטניות ולהמרת הפעילות הנפשית המקורית ברגשות, במחשבות ובמאוויים שנכפו על הילד מבחוץ... החברה שלנו איננה מעודדת גילויי רגשות. אם כי אין ספק שכל חשיבה יצירתית – כמו כל פעילות יצירתית אחרת – קשורה קשר הדוק לרגש.

האידיאל בחברה שלנו הוא לחשוב ולחיות תוך התעלמות מרגשות. "רגשנות" היתה מלה נרדפת לחוסר- שפיות או לערעור נפשי. אמת מידה זו החלישה את היחיד במידה רבה. החשיבה שלו הידלדלה והפכה להיות שטחית. אך משום שאין אפשרות לבטל לגמרי את הרגש, מומלץ לנתק בינו לבין הצד התבוני של האישיות. התוצאה היא אותה רגשנות זולה ומזויפת שאותה מלעיטים סרטי קולנוע ופזמונים מליוני צרכנים רעבים לרגשות" (עמוד163).

בהמשך מסביר המחבר את כוחה של האמת, החשובה להכרת העצמי והעולם ומציין ש"דע את עצמך" הוא אחד הצווים הבסיסיים לחיזוק האדם ואושרו.

פרום מסביר גם שחשובה המקוריות לא רק של המחשבה והרגש אלא גם של הרצון החפשי. לדבריו הסמכות של הכנסייה הוחלפה בסמכות של המדינה, אחר כך בצו המצפון שהוחלף בתקופתנו לסמכות אלמונית שעיקרה- דעת הקהל, שמקדמת את התואמנות:

"פירושו שהאדם יכול להיות בטוח בעצמו רק אם הוא מגשים ציפיותיהם של אחרים...המחיר על כך הוא גבוהה. הוויתור על הספונטניות ועל הצביון האישי מוביל לסיכול החיים. מבחינה פסיכולוגית האוטומאט בעודו חי מבחינה ביולוגית, מת מבחינה רגשית ונפשית... מאחר שהוא אוטומאט אינו יכול לחוות את החיים כפעילות ספונטנית. כתחליף משמש כל סוג של גירוי וריגוש: שתייה לשכרה וכו," (עמוד170).

חופש וספונטניות:

"האדם יכל להיות חופשי ועם זאת לא להיות בודד, ביקורתי ועם זאת לא חדור ספקות, עצמאי ועם זאת חלק בלתי נפרד מכלל האנושות. האדם יכל להשיג חופש כזה על ידי הגשמה עצמית , בכך שיהיה הוא עצמו... חופש חיובי בנוי על פעילות ספונטנית של מכלול האישיות" (עמוד 171).

"ראשית, אנו מכירים אנשים ספונטניים או אנשים שהיו ספונטניים בעבר, שמחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם הם ביטוי עצמי שלהם ולא פעולות אוטומטיות. אנשים אלה מוכרים לנו בעיקר כאמנים. לאמיתו של דבר , את האמן אפשר להגדיר כאדם המסוגל להתבטא בספונטניות... בהגשמה עצמית ספונטנית מתלכד האדם מחדש עם העולם- עם אנשים אחרים, עם הטבע ועם עצמו. האהבה היא המרכיב החשוב ביותר של הספונטניות. לא אהבה כהתמזגות עם אדם אחר, לא אהבה כיחס רכושני לאדם אחר, אלא אהבה כאישור ספונטני של הזולת, כאיחוד היחיד עם הזולת על בסיס השמירה על הצביון האישי. העבודה היא המרכיב השני. לא העבודה כפעילות כפיתית להמלט מהבדידות... אלא עבודה כיצירה שבה האדם נעשה שותף לטבע במעשה הבריאה. בכל פעילות ספונטנית האדם מאמץ אל לבו את העולם. לא זו בלבד שצביונו האישי נשמר, הוא גם מתחזק ומתייצב. שכן העצמי הוא חזק ככל שהוא פעיל. אין כוח אמיתי בבעלות, לא על רכוש חומרי ולא על תכונות נפשיות כמו רגשות ומחשבות... מה שחשוב הוא עצם הפעילות, התהליך ולא התוצאה. בתרבותנו, הדגש הוא בדיוק על ההיפך מזה... כאשר הוא יכל לחיות, לא בכפייתיות ואף לא כאוטומט אלא בספונטניות, הספקות נעלמים. הוא מודע לעצמו כיחיד פעיל ויצירתי ומכיר בכך שקיימת רק משמעות אחת לחיים: לחיות אותם....טיפוח הייחודיות האישית הוא ההישג הגדול ביותר של התרבות האנושית והישג זה הוא הנתון בסכנה בימינו.... התזה שבני האדם נולדים שווים משמעה שכולם בעלי אותן תכונות אנושיות בסיסיות, שכולם שותפים לאותו גורל, שלכולם יש זכות לחיי חופש ואושר. זאת ועוד, פירושה גם שהיחסים ביניהם הם יחסי אחווה ולא יחסים של השתלטות וכניעה.... עקרון נוסף המשתמע מחופש חיובי הוא, שאין כוח הנעלה יותר מהעצמי, שהאדם הוא מרכז ותכלית חייו, שהצמיחה והמימוש העצמי הם מטרה, שלעולם אין להכפיפה לתכליות אחרות... דמוקרטיה היא משטר היוצר תנאים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים התורמים להתפתחותו המלאה של היחיד. הפאשיזם הוא משטר שתחת כל שם, מכפיף את היחיד למטרות חיצוניות לו ומונע התפתחות של ייחודיות אמיתית" (עמוד 180).

לסיכום:

אריך פרום נתן לנו שיעור מאלף על המקורות לפגיעה בחופש האמיתי של האדם ומצד שני המקורות שיכולים להעצים את החופש האישי. אם לסוגיות שתאר בספר זה הקשורות לפגיעה בחופש האישי והמימוש העצמי היה משקל רב בשנות השבעים והשמונים של המאה ה20, הרי משקלן הוכפל במאה ה-21 דרך התמכרות לטלויזיה, לאינטרנט, לפייס-בוק ולסמארטפון. 

ברצוני להוסיף עוד מימד שפגע בחופש האישי והספונטניות של האדם המערבי מסוף המאה ה19 ועד ימינו  - הכמיהה העזה לאינטליגנציה גבוהה, טיפוח הרצון הקיצוני להשגת גאונות, ההערצה העזה ל"איינשטיניזם", האלהה (מלשון אלוהים) של מנת המישכל הגבוהה, טיפוח קיצוני של תאווה לתארים אקדמיים בכל מחיר, תאווה קיצונית לתחפושת פסאודו-אינטלקטואלית - גרמו לזניחת הדברים הבסיסיים והפשוטים בחיים כגון הקשר לעבודת כפיים פשוטה, הקשר לרגשות, לחושים, לתחושות ובעיקר לקשר ההכרחי לרגע הזה (ראו ספרו של אקהרט טול- "כוחו של  הרגע הזה").

נושאים קשורים:  סקירה,  אריך פרום,  פסיכואנליטיקה,  פסיכולוגיה,  התנועה ההומנטיסטית,  "מנוס מחופש"
תגובות
 

שלום לך אמי,
קראתי שנית את הכתבה שלך ושל פרופ' חיים קנובלר, העוסקת ב"מנוס מחופש" של אריך פרום. גדולה עלי!
לכן, ברשותך, אתייחס ל"אומנות האהבה" של פרום, בה נדמה לי שאני מצויה קצת יותר מאשר ב"מנוס מחופש". למעשה, נדמה לי, שההפרדה בין שתי יצירותיו אלה של פרום אינה החלטית.

בזמנו קראתי את "אומנות האהבה" ממנו למדתי דברים רבים. בחלק מהם אני מוצאת עצמי משתמשת במסגרת טיפולים בהם נראה לי שהכרות נושא האהבה מהותי ל"היבנות" המטופל. ב"אהבה", אני מתכוונת כאן לרגש מוכר ומוערך זה בכל גרסאותיו, כולל זו שמאדם לאדם.

באחת משיחותינו שבראשית דרכנו כמטפלים פרטיים, עסקנו, טומי קרה* ואני, במשמעות אהבתנו את המטופל בהצלחת טיפולו. זאת הייתה אז תגלית די חדשה ומפתיעה שכן החשבנו מקודם את עצמנו כ"חכמים גדולים" ותו לא. בין גמיעה לגמיעה מכוס הקפה שלו, אמר לפתע חברי: אני מבין שעל מנת לעזור, אנחנו (בכוונה לפסיכותרפיסטים, כדי לא לומר פסיכואנליטיקאים) חייבים לאהוב את המטופלים שלנו; אז מה זה אומר, זה כמו למכור אהבה בעד תשלום, כמו ז..ת? לא בטוח שידעתי מה לענות לו. מאוחר יותר למדתי שאם אנסה לטפל במטופל שמשום מה, יהיה זה "בגללו" או "בגללי", איני אוהבת, אין לי סיכוי להצליח.

בכתבתכם מוזכרים דברי הסופר האמריקאי ג'וליאן גרין (1900-1998) אשר אמר: בתוך תוהו ובוהו זה של אשליות שלתוכו אנו מוטלים, קיים דבר אחר הנראה אמיתי בבירור, וזוהי האהבה. כל השאר הוא לא כלום, אלא ריק מוחלט" (עם. 95 של "מנוס מחופש").
וכעת היא – האהבה (מכל הסוגים) מהווה גם החיבור בין שני ספריו החשובים של אריק פרום: מנוס מחופש (1941) ו"אומנות האהבה" (1956).
תודה רבה לכם,
הלן שיינפלד

*טומי קרה: פסיכיאטר ידוע בירושלים, אדם נפלא ומיוחד במינו. נפטר בחודש אוקטובר 2013.

06.02.2016, 21:16

ד"ר שינפלד היקרה

אני מסכים עימך: אני חושב שהספר הכי גדול של פרום היה אומנות האהבה, שגם תורגם לעשרות שפות וגם עלי השפיעה מאד. אין ספק שלאהבה בסיסית(לא ארוטית) יש ערך עצום בטיפול רפואי בכלל ופסיכיאטרי בפרט. כדאי לקרוא מאמרי באתר זה- אהבה גורם מרכזי בטיפול.

13.02.2016, 12:36

ד"ר שינפלד היקרה- טוב שהזכרת את ד"ר טומי קרה ז"ל. עבדתי עמו בביה"ח כפר שאול ובמסגרת האחרונה שעבד במרכז גמילה ליפתא- היה רופא מצוין ואדם נפלא.לא לחינם הזכרת אותו בהקשר לספרו של פרום- אמנות האהבה. טומי מאד אהב את מטופליו והם החזירו לו אהבה.

08.02.2016, 00:54

כל כך מקיף ומעמיק וכרגיל מפרי עטך וציטוטך חומר חשוב למחשבה

שלום אמי,
"אני מגיבה כאן לתגובתך" (בה הגבת לתגובתי אליך מלפני יומיים). על פי המלצתך קראתי את מאמרך מ-2009 על אהבה ועל חשיבותה בחיי כל אדם כפי שגם בטיפולים הנפשיים. באותה תקופה - 2009, מתוך בערות ולא אחרת, לא ידעתי על קיום המגזין שלנו. כמובן מאליו הנו מאמרך מעניין ומשכיל.
ברצוני להזכיר לך סיפור קצר, הקשור לאהבה, טיפול, פרויד ושאנדור פרנצ'י. פרנצ'י (1873-1933), ששמו מלבד שאנדור היה גם פרנקל, ז.א. יהודי - הונגרי ממוצר פולני, פגש את פרויד ב-1908. הם נעשו לחברים טובים וכפי שברבות מן החברויות שבאותם הזמנים, התכתבו לאורך יותר מעשרים שנה. גישתו של פרנצ'י למטופליו הייתה בדרך כלל ידידותית וחמה מעל ומעבר לגישה ה"אינסטרומנטלית" שאפיינה את הפסיכואנליזה האורתודוקסית. הוא טען שעל המטפלים לאהוב את מטופליהם באופן שיחפה על חוויותיהם הקשות, אשר עברו בילדותם. כאשר נודע לפרויד כי פרנצ'י נוהג לנשק את מטופליו לשלום בעת הגיען ובעת עזיבתן את הקליניקה, זעם בגלוי. במכתבו אליו הביע את אי הסכמתו עם גישה מסוג זה ובציניות בוטה כתב לו: "מדוע להסתפק בנשיקה? אפשר להשיג יותר מזה אם שולחים ידיים, הרי מזה לא נולדים ילדים".
וכבכל מצב בחיים לא כל כך כדאי להיות קיצוני, לא לפה ולא לשם.
הלן שיינפלד

08.02.2016, 16:27

ד"ר שינפלד היקרה
מסרת אינפורמציה מענינת שלא היתה ידועה לי. בכל מקרה לא הגעתי לדרגתו של פרנצי ואינני נוהג לנשק מטופלות או מטופלים. ניתן לאהוב מטופלים יחד עם שמירת דיסטנס הכרחי.

סקירה מעולה של משנתו של פרום. תודה לך ד"ר שופמן

11.02.2016, 17:25

לפרופסור בר שלום- אני מודה לך
ניתן לקרוא בהקשר לנושא- מאמרי: "היבטים רוחניים בטיפול" וכן "אהבה גורם מרכזי בטיפול"- באתר זה

10.03.2016, 18:20

שלום אמי -
סקירה מרגשת ומעניינת ביותר. תודה שהפנית את תשומת ליבי. מאליעזר