כאשר סיימתי את בית הספר לרפואה בשנת 1971 היו שלושה מקצעות רפואיים להם הוקצתה "תוספת בושה", כלומר העלאת שכר שתביא לכך שרופאים צעירים יפנו למקצוע הזה שהוא כביכול מבייש את בעליו. הם היו פתולוגיה, הרדמה ורדיולוגיה, כלומר התמחות בפענוח צילומי הרנטגן.

פתולוגים אמנם חסרים גם כיום, מרדימים חסרים ויחסרו תמיד מאחר והדרישה לרופאים אלה עולה משנה לשנה ואילו הרדיולוגיה הפכה להיות מקצוע מבוקש, בו ממתינים רופאים צעירים כדי להתחיל התמחות במקצוע החובק את כל ענפי הרפואה ומתפתחת בו טכנולוגיה בקצב מהיר.

אם בתחילת שנות השבעים היה על הרנטגנולוג לפענח מספר מועט של צילומים לכל חולה מאושפז, או חולה שנשלח מהמרפאות, הרי שכיום מספר ה"תמונות" עשוי להגיע למאות רבות. בדיקת המוח במכשיר הסריקה הממוחשב (CT) עשויה להעביר לרופא המפענח מאות תמונות של נבדק אחד בלבד. על הרופא לסרוק במבטו את התמונות המתקבלות מבדיקות של עשרות נבדקים מדי יום, משימה קשה שיש לתת עליה את הדעת ממבחינת פסיכולוגיה קוגניטיבית והיכולת של אדם לעבד כמויות גדולות של מידע.

ביום עבודה שגרתי, הטעות עלולה להיות בתחום של בין 3% ל-5% מהחומר הקליני המוצג לרדיולוג

כוחם של קרני הרנטגן נתגלה בשנת 1895 על ידי פיזקאי ממוצא גרמני, קונרד רנטגן שמו, אשר הבין מיד את המשמעות המעשית של תגליתו. הצילום הראשון להדגמת היכולת של הקרניים לחדור את מעטה העור שלנו ולגלות את המתרחש בתוך גוף האדם היה לעצמות ידה של הגברת רנטגן. אז, היה ניתן לראשונה לבצע "הצצה" לפנים גוף האדם.

סוחרי נעליים מיהרו לאמץ את היכולת הזו ומכונות רבות הוצבו בחנויות הנעליים, כדי לוודא שאין הנעל לוחצת על העצם. מאוחר יותר התבררה סכנת הקרינה.

כיום, היכולת לראות את המתרחש נעשית לא רק בעזרת קרני הרנטגן, אולם השם לכלל שיטות הדימות הנהוגות בבית החולים נשאר. יש לציין, כי רנטגן תרם את המצאתו לאנושות וסרב לקבל תמלוגים על תגליתו זו.

היכולת ל"ראות" את פנים גוף האדם, מבלי הצורך ברופא מנתח, הביאה לכך שמכוני הדימות בבתי החולים הפכו למרכזי אבחון והם משרתים את כלל המאושפזים ואת הנזקקים במרפאות השונות. הטכנולוגיה אמנם התפתחה אולם תשומת הלב לאדם המפענח את התמונה נשארה בצל והיא יוצאת לאור העולם כאשר מסתבר כי נעשה פענוח מוטעה של צילום רנטגן כל שהוא.

הדבר מתגלה על פי רוב בחוכמה שלאחר מעשה. בניגוד לענפי רפואה אחרים, אלה העוסקים בדימות לסוגיו מבססים את האבחנה על יכולת העין להבחין בפרטים. אין לרשות רופאים אלה בדיקות מעבדה שונות לבסס את האבחנה.

לא רק עומס העבודה המוטל על הרופאים מהווה גורם לטעות, אלא העובדה הפשוטה שהיכולת הקוגניטיבית של רופאי הדימות (כמו של כל אדם) מוגבלת

במשך תקופת ההתמחות לומד הרופא הרדיולוג שיטות שונות המאפשרות לו לסרוק בעיניו ובמחשבתו את התמונה הניצבת לנגד עיניו. הרופא הזה מפענח צילומים הרבה יותר טוב מאשר רופאים ממקצועות אחרים ולכן הם פונים אליו, אל המומחה, בבקשת עזרה.

למרות הידע העצום בכל תחומי הרפואה והחשיפה היומיומית למגוון תמונות, עדיין יש שיעור טעויות גבוה, על פי פרסומים רבים בספרות המקצועית. ביום עבודה שיגרתי הטעות עלולה להיות בתחום של בין 3% ל-5% מהחומר הקליני המוצג לרופא. חלק מהטעויות נובע מכך שהרופא לא ראה ממצא מסוים וחלק אחר נובע מפירוש לא נכון לממצא.

הרדיולוגים מודעים היטב למגבלות היכולת שלהם, ואינם מתכחשים ל"סיכון מקצועי" זה. לא רק עומס העבודה המוטל על הרופאים מהווה גורם לטעות, אלא העובדה הפשוטה שהיכולת הקוגניטיבית של רופאי הדימות (כמו של כל אדם) מוגבלת, וקבלת ההחלטות מושפעת מגורמים רבים, כמו היצמדות לתפיסה מסוימת לגבי החולה ולכן חיפוש הממצא לקוי.

המידע הקיים לגבי כל חולה היום הוא עצום, וגם אם מוסרים לרדיולוג את מלוא הפרטים, הוא צריך לדלות מתוך הפרטים את המידע הדרוש לו וכל זה בלחץ זמן, ולכן הוא עשוי להתרכז בעצמות הנבדק ויפרש שבר, כאשר מדובר במטופל שהובא מתאונת דרכים, ואילו את אותו הצילום הוא עשוי לפרש בצורה אחרת כאשר יש היסטוריה של מחלה ממארת.

לעתים, גם בחוכמה לאחר מעשה, רופא נוסף המתבקש לחוות דעה אינו רואה את הממצא. כאשר מתגלה ממצא בולט, לדוגמא, הנטיה היא להסתפק בו. כל ההטיות הקוגניטביות הללו, שתוארו על ידי כהנמן וטברסקי, וזכו להרחבה רבה על ידי דן אריאלי, ניתן להדגין לא רק בשדה הכלכלה וקבלת החלטות, אלא גם בחדר בו יושב רופא יחיד מול מסך ויודע שחיי אדם בידיו.

הוא אינו יכול לקבל המלצות לשיפור היכולת שלו, כמו לתת לעין לנוח ועוד עצות הניתנות לכל מי שמתבונן במסכים, כמו אלה בשדה התעופה. לפני פחות מעשור, המהפכה הדיגטלית חיסלה למעשה את מאות התיקים ובהם צילומים במשקל ניכר שהיה על הרופא להוציא מהעטיפה ולהניחם על מסך בוהק. הרבה יותר קל לשלוף את הצילומים ממסך המחשב.

הטכנולוגיה גם באה לעזרת הרופאים וקיימות תוכנות המזהות אזור שיש להפנות את תשומת הלב אליו. הציעו גם להוסיף תמונה זעירה של החולה, כמו תמונת דרכון על גבי תמונת הרנטגן, כדי ליצור מעין קשר אישי יותר. ניתן גם לבקש מאת מומחי הנדסת אנוש לעקוב אחר מערכת הדימות בבית החולים מרגע כתיבת בקשה לצילום ועד לתשובה המגיעה לרופא השולח, ולאתר נקודות תורפה.

במחקר שערכנו בבית החולים "הדסה" נעשתה פעולה כזו ואותרו נקודות חולשה לא רק בקרב המפענחים אלא גם במערכת הרישום ואחזקת המכשירים ובתמיכת הנהלת המחלקה נעשו שיפורים ביחד עם הצוות.

המודעות לחולשות שלנו היא בבסיס היכולת לשפר. המטופל עצמו חייב לדעת שעליו לתרום חלקו לפני הצילום ולאחריו ולוודא כי זו בדיקה נחוצה וכי לא חלה טעות זיהוי.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"