כדי ללמוד אנטומיה אצל המורה הדגול ווילאם הנטאר בשנת 1760 היה על הסטודנטים לשלם עבור כניסה חד פעמית לשיעור. חלק מהשיעורים עסק במה שנקרא "אנטומיה חיה", כלומר, אל אולם ההרצאות הובא אדם בעל גוף והמורה הצביע על השרירים השונים - הדוגמן הבליט את הדרוש.

בעת הוראת הפסיכאטריה שהיתה בחיתוליה, שנים הרבה לאחר הנטאר, היו המורים מכניסים להרצאתם חולה נפש ובפני אולם מלא מפה אל פה היו מדגימים בעזרתו (ללא בקשת הסכמתו) את מגוון סימני המחלה.

החולים היו מוכנסים לאולם על גבי אלונקה, חושפים את גופם ונפשם בפני הסטודנטים. בניגוד לחולה המוצג באולם הרצאות, מרבית הלימוד הקליני נעשה היום ליד מיטת החולה או במרפאות. בדיקה על ידי סטודנט נערכת רק לאחר קבלת הסכמה של המטופל לשיתוף פעולה, על פי רוב הסכמה כזו ניתנת ללא סייג. גם כיום מן הראוי להביא באולם ההרצאות ובפני הסטדונטים את סיפורו של המטופל, בו מציג החולה את חויותיו מהמפגש עם מחלה ועם המערכת הרפואית.

יש חילוקי דעות רבים בקרב העוסקים בחינוך רפואי, אך יש תמימות דעים, כי האזנה לחולה המספר על מחלתו והתמודדותו, מחזקים את תכונת ההזדהות עם המטופל

מאחר ומטרת החינוך הרפואי היא לא רק להעביר ידע הכרחי ללומד אלא להקנות לו את תחושת האמפתיה, הרי שמגע ישיר שכזה עם סיפור אנושי עשוי לשנות עמדות ולקדם את האמפתיה שחסרה לעתים לרופא הרואה יום יום סבל וכאב אנושי.

כנס רפואי רב משתתפים שעסק בבטיחות רפואית והתקיים בבולטימור שבארצות הברית לפני שנה, נפתח בהרצאתה של עיתונאית הניו יורק פוסט סוזנה קלאהן, אשר סיפרה על חויותיה כמי שאובחנה כחולת נפש, אושפזה במחלקות סגורות פסיכאטריות, ירדה במשקל וחייה היו בסכנה. בכל אותה העת, היא חשה כי אינה סובלת ממחלת נפש (שם הספר אותה כתבה בעקבות המחלה הוא "מוח נשרף"). רופא שהתבקש לתת חוות דעת נוספת עלה על אבחנה נדירה ביותר של מחלה אוטואימונית והחל בטיפול שהביא להבראתה.

כעיתונאית היא החלה לתעד בכתב ובצילום את שלבי אשפוזה והסרטים שהראו אותה אזוקה למיטה ובמצב קשה שהוקרנו במהלך ההרצאתה, בה בשעה שלפנינו עמדה אישה בריאה ומתפקדת, הביאה את קהל הרופאים לידי הכרה בחולשתו לאבחן כראוי.

בעת הרצאת חולה לפני קהל רפואי שוררת דממה מוחלטת. ההקשבה אינה מופרעת והקהל דרוך. כך גם היו הסטודנטים בבית הספר לרפואה בירושלים באחד השבועות האחרונים, כאשר במסגרת שיעורים העוסקים ביחסי חולה רופא ובהעצמת רגשי אמפתיה עמדה לפני 180 הסטודנטים בשנת הלימוד הראשונה ובפני מורים שהחליטו לבוא ולהאזין, אשה מלאת מרץ, נועזת, וחשפה את כול עצמיותה, ללא כיסוי והסתרה כל שהם בפני הקהל.

סיפורה של המרצה, יעל שמעוני-שילה, החל באירוע לא צפוי, פתאומי ומחריד שבו בעת הרצאה בפני בני נוער במחנה קיץ באמריקה היא איבדה לפתע, ללא כל סימן מקדים, את יכולתה להמשיך ולשאת את דבריה. היא לא היתה מסוגלת לבלוע ולא היתה מסוגלת לקום מכיסאה. האבחנה לא איחרה לבוא: מיסטניה גראויס, מחלה אוטואימונית, כלומר שבה הגוף פועל כנגד עצמו. במחלה זו, פועל הגוף נגד מנגנון הפעלת השריר, ואלה מפסיקים לפעול. זו מחלה כרונית, אשר ניתן להתמודד איתה תוך כדי טיפולים הכוללים אישפוז ונטילת תרופות רבות, שלא כולן משפיעות רק לטובה.

והנה הרופא הקובע את האבחנה ויודע את מהלכה, עליו לבשר את הבשורה. רופא אחד אשר שיער כי ימיה ספורים בישר לה זאת ואילו הרופא שאבחן בבטחון את המחלה אומר ליעל כי הבשורה הטובה היא שימיה כלל אינם ספורים, אולם היא תחיה אותם כמטופלת כרונית הקשורה בטבורה למערכת הרפואית כל ימי חייה.

ספר לילדים שכתבה יעל שמעוני-שילה, על ההתמודדות עם מחלתה, מיסטניה גראויס (צילום: פרטי)

ספר לילדים שכתבה יעל שמעוני-שילה, על ההתמודדות עם מחלתה, מיסטניה גראויס (צילום: פרטי)

יעל מכניסה אותנו לחדרים האינטמיים של חייה, ומבהירה כמה רופא יכול להיות תומך ואמתי, וכמה רופא ארוגנטי עשוי לגרום למפח נפש נורא

נוכחתי בהרצאה הזו והדברים עוררו בי תהיות לגבי העבר, האם תמיד בישרתי רעות בהתחשבות? האם רציתי רק לפרוק מעלי את הבשורה הרעה ולהוציא אותה החוצה? האם אנחנו הרופאים מודעים לשינוי העצום החל בחולה לאחר שהיא יוצאת מהחדר או מאשפוז ממושך?

יעל המשיכה בהרצאה ושיתפה את הקהל בדרך בה חולה כזה מתמודד, וכמו המחברת האמריקאית היא מתעדת את שהותה בחדר המיון בצילום ובהקלטה. הדיבור אינו ברור והעפעף צונח והתלמידים רואים את התמונה הזו ומשווים לאשה האמיצה העומדת מולם.

יעל מבחינה במספר שלבים העוברים על החולה. השלב הראשון הוא הלם וכעס. מדוע זה קרה לי? לאחר מכן החולה מנסה ל"התמקח" עם כוחות עליונים – אני אעשה טוב ואתה תבריא אותי. ואז מגיע שלב הדיכאון, ובעקבותיו כניעה ונסיונות הסתרה של המחלה מהסובבים אותך. השאלה היא, האם בשלב זה אכן נכנעים למחלה או שמא, כפי שעשתה יעל, משיבים מלחמה ואחר כך משלימים עם המצב, מקבלים אותו ומתחילים לחיות ולהפעיל"ארגז כלים אחר".

בכל אחד מהשלבים יש רופא, וחולה כרוני כזה עובר מרופא לרופא בתקווה לקבל דעה שתיתן תקווה או תרופה מתקנת או הסבר שעולה על הסבר הוויקיפדיה והרשתות החברתיות. יעל מספרת על לבטי המשפחה, כמו שאלות לגבי כניסה להריון. היא מספרת את הדברים לכיתה, מכניסה אותנו לחדרים האינטמיים של חייה ומבהירה לנו כמה רופא יכול להיות תומך ואמתי, וכמה רופא ארוגנטי (בלי לנקוב בשם) עשוי לגרום למפח נפש נורא לאחר פגישה עמו.

יעל המרצה צריכה לשבת מדי פעם ולהפסיק בדיבור, כדי שלא תבוא חולשת שרירים. זה נראה כה פשוט כאשר מדברים על זה ולא מסתירים. הסיפור של הצד השני של החלוק הלבן נותן לסטודנט הצעיר לרפואה וגם לרופא הוותיק חלון הצצה לתוך נפשו של המטופל, לתוך ביתו ומשפחתו ומעשיו ביום-יום, עם כל הקשיים של הפעלת שרירים, פעולה כה פשוטה לכל מי שלא לוקה במחלה.

יש חילוקי דעות רבים בקרב העוסקים בחינוך רפואי, אך יש תמימות דעים כי האזנה לחולה המספר על מחלתו והתמודדות מול אתגרי המחלה והימסד הרפואי (והחברה), מהווים ערך בל יתואר לחיזוקה של תכונת ההזדהות עם המטופל. יעל שמעוני-שילה היא המרצה. היא תעדה את החיים במשפחה בספר הסבר לילדים שהוציאה בעצמה, שמספר מה פירושו של דבר להיות אמא שאינה יכולה תמיד לשאת בזרועותיה את ילדיה האהובים. יעל הסכימה שלא לשמור על אלמוניותה ומזדהה בשמה.

* המאמר פורסם לראשונה באתר "הארץ"